אחרי תשעה חודשים של המתנה וציפייה ארוכה, היא הגיחה לעולם - תינוקת יפיפייה במשקל שלושה וחצי קילוגרמים, בת בכורה לשרה- חברת ילדות טובה שלי ולבעלה.

המאורע המרגש התרחש בבית החולים בעירי- "לניאדו", לשם הגעתי לבקר את האם הטרייה והרכה הנולדת.

את בית החולים "לניאדו" בנתניה חוצה כביש רחב ומשני עבריו אגפים שונים:

בצד האחד המחלקות הרגילות מיון, פנימית, ילדים, טיפול נמרץ לב, חדרי ניתוח ורנטגן. המראות אינם קלים- קשישים שלזרועם כחולת הורידים מחוברת אינפוזיה, ילדים קטנים בפיג'מות בית חולים, משפחות ממתינות בדאגה ליד חדרי הניתוח, מוניטורים מצפצפים מכל עבר כשמסביב צוות דרוך לכל בקשה, לכל שינוי במצב המאושפזים. לא מעט פעמים יצא לי לצערי לשהות שם- בשעות הארוכות שביליתי ליד סבתא ז"ל, בביקור אצל חברה אחרי ניתוח ובהזדמנויות אחרות. התחושות הקשות עדיין עולות בזכרוני בכל פעם שאני עוברת בשער הכניסה.

בצד השני, אם רק נחצה את הכביש, נמצאת מחלקת נשים ויולדות. המראות הלא נעימים מתחלפים באחת. עריסות שקופות מועברות מהתינוקיה לחדרי האימהות, יולדות טריות מסתובבות תשושות, מאושרות ומלבלבות. החדרים הנעימים מלאים בפרחים ובלונים שהותירו אחריהם מבקרים נרגשים. כאן תוכלו להאזין למנגינה הערבה מכל- צליל של תינוק בן יומו, בכי עדין וחלש של יצור שזה עתה הגיע לעולם וכל ישותו זועקת לעזרה.

כאן לא שולט עוד הצבע הירוק, הוורוד והתכלת מולכים ללא עוררין. חיים חדשים, התחלה חדשה.

אני מחבקת את התינוקת הקטנה בזרועותיי, מאחלת לה שתדע רק טוב, אהבה ואושר. שתגדל לעולם שלם, מושלם, טוב יותר מעולמנו אנו. שלא תדע צער, פחד או מחסור, שכל חייה יעברו בנעימים ובטוב, שהבנים בעריסות מסביבה ימשיכו מהתיכון אל האוניברסיטה, שלא יהיה כבר צבא ותפסק המלחמה .

ובצאתי מאגף האימהות, אני מחפשת בשמים החוצצים איזשהו מעבר נסתר, או קשת שימחישו את מעגל החיים - לידה, התבגרות, זיקנה ומוות, ותפילת ראש השנה שעבר לא מזמן מהדהדת באוזניי "בראש השנה יכתבון, וביום צום כיפור יחתמון. כמה יעברון. וכמה ייבראון. מי יחיה ומי ימות. מי בקצו ומי לא בקיצו."

שיהיו לכולנו לחיים טובים. אמן.