חנוכה, אי שם בשנות השמונים, אחרי 20+ שנה, אני עדיין זוכרת את היום ההוא. בשמלת קטיפה כחולה מבריקה, נעלי הלכּה של שבת, וסרט לבן בוהק בשערי, לאחר ציפייה של שבוע, שנראתה אז כמו שנה לפחות, הגענו לצפות בפסטיגל.

כשציפי שביט עלתה לבמה בשמלה נפוחה והקפיצה את קהל הילדים באולם, לא נותר ילד אחד שלא מחא כפיו אל-על. אורות מהבהבים באדום-ירוק-צהוב גרמו לחיזיון כולו להיראות כאילו נלקח מעולם אחר. העובדה ש-20 שנה אחרי אני עדיין זוכרת את החוויה הנעימה ההיא, מראה את החשיבות שיש לזיכרונות הילדות. היום, כאמא, אני מרגישה את הזכות והחובה לרקום לילדיי את זיכרונות הילדות הנעימים ביותר שאפשר, השמחים ביותר. הרגועים ביותר.

אם תשאלו ילד בישראל 2007 מהם מנהגי חג החנוכה, סביר להניח שהוא ימקם את "ללכת לפסטיגל" הרבה לפני "לאכול מאכלי חלב" או לומר "על הניסים". שנים של הפקות מושקעות המושכות אליהן עשרות אלפי אנשים, עשו את שלהן, וכבר הפכו את הפסטיגל לחלק מהמסורת, או אם תרצו מהפולקלור היהודי. השבוע "זכיתי" לראות במסגרת עבודתי, קטעים נבחרים מפסטיגל 2007, שזכה לשם "פסטיגל על הזמן". שום דבר מאותו זכרון ילדות צרוב, לא היה שם. לא מילים, לא לחן, לא עלילה ולא עומק. מה שכן היה שם זה לא מעט כוכבני ערוץ הילדים למיניהם, גיבורי אינסטנט, הרבה כוכבניות בלבוש לא ילדותי בכלל, וכמה זמרים לא רעים שלא עמדו בפיתוי הכספי ומכרו את קולם למופע.

ההפקה הפשוטה והתמימה של שירי ילדים איכותיים ותמימים, התחלפה במופע אינסטנט שאין בינו לבין אומנות דבר. ביחד עם הרמה, שהולכת ומדרדרת משנה לשנה, מחירי הכרטיסים עולים בהתמדה.

אז איך אתם רוצים לעצב את חוויות הילדות של הילדים שלכם? מה תרצו שהם יזכרו בעוד 20 שנה?

קחו אותם להצגת תיאטרון איכותית, למוזיאונים השונים, להופעות שמורכבות משירים שהושקעו בהם קצת יותר מכמה דקות של מחשבה. להופעות בהם מתלבשים בצורה שמכבדת את השחקנים ואת הקהל, להצגות שלא זכו למסע פרסום אגרסיבי כמו זה של הפסטיגל, למרות שבתוכנן הן עולות עליו בהרבה. אני בטוחה שתיהנו, שחבל על הזמן.