אחר הצהרים קיצי בגינה לפני שבועיים. ילדיי רצים בין המתקנים, מטפסים, משתוללים, ואני אחריהם. בודקת שלא ישתוללו יתר על המידה, שלא יטפסו גבוה מידי. ריב קולני בין שני ילדים בני עשר מושך את תשומת ליבי, הם רבים בקולי קולות על זוג אופנים חבוט. זה מתחיל ב"מחמאות" הדדיות ועובר במהירות לתגרת ידיים. כשאבא אכפתי מחליט להתערב ומפריד בין השניים, הם מתרוממים מן הרצפה מותשים. אבל הג'ינג'י לא מתכוון לוותר ולקינוח מטיח בשחרחר "אתה נאצי. זה מה שאתה", מנגב בשרוולו את הזיעה מהנמשים, ועוזב את הגינה.

שבוע לאחר מכן, במקום קצת יותר מכובד (או שמא לא?) מהגינה הציבורית שלנו, בכנסת ישראל, במהלך ויכוח בתום דיון בוועדת החינוך אמר ח"כ יעקב כהן לעו"ד אמנון דה הרטוך, הממונה על ההקצבות לחרדים "אתה יותר גרוע מהגרמנים". בתגובה, כידוע, הוא ספג סטירה מצלצלת.

באקלים ובעידון הארצישראלי, קללות הן עניין שגם אם תרצו להתחמק ממנו לא תצליחו.

כנסת ישראל היא כבר מזמן מוסד שאיבד מכבודו. שחיתויות, הטרדות מיניות, גניבות, ומה לא, מתבצעים בין כתליו, ועכשיו, את הדיונים מלאי הצרחות והקללות, מחליפה אלימות פיזית. אבל, בעוד חבר הכנסת כהן מחלים מפצעיו, הרשו לי להזדעזע לא פחות מהשימוש הפופלארי בקללה גרמני/ נאצי.

באקלים ובעידון הארצישראלי, קללות הן עניין שגם אם תרצו להתחמק ממנו לא תצליחו. לא עקפתם מספיק מהר לטעמו של נהג המונית מאחוריכם? תקבלו ממנו "ברכה". אוהבים כדורגל? רצוי שתגיעו לאצטדיון מצוידים באוזניות. אפילו בגינה, כאמור, אי אפשר להתחמק מהן. אבל גם לקללות יש גבולות. אין קללה "יפה", אבל יש קללות שפשוט אסור להגיד.

במדינה שבה זיכרון השואה כל כך צורב ומדמם, לכנות אדם 'נאצי' או 'יותר גרוע מהגרמנים' כואב לא פחות מלקבל סטירה.

כך מצאתי את עצמי בשבוע שעבר עם לחי צורבת מהעלבון שהוטח בציבור שלם הנאבק למען חינוך ילדיו, ועם נשמה פצועה כבת דור שלישי לשואה. לא בטוחה היכן הכאב היה גדול יותר.

אבל הכאב הגדול ביותר היה בלב, אם כך מתנהגים שני אנשים מבוגרים חובשי כיפה שזיפי זקן מגודל של שלושת השבועות מתנוססים על לחייהם, מה יגידו אזובי הקיר? מה יאמר האיש העצבני שהפך שולחן בלשכת התעסוקה, והילד הקטן שמתווכח על האופנים, ונהג המונית ש'חתכו' אותו?

אולי הם ילמדו מנבחרי הציבור וימשיכו להכות ולקלל. אולי ימים טובים יבואו על ישראל ואנשים יזדעזעו מהאלימות הפיזית והמילולית שהגיעה גם לכנסת, ויעצרו אותה הרבה קודם, בכביש ובאצטדיון, במשרד ובגינת המשחקים. ובדיוק כמו שאני מבקשת מהילדים שלי, אני מבקשת גם מהם; ילדים, תשחקו, תשתוללו, תתווכחו, אבל בלי ידיים ובלי קללות.