תקופת "אחרי לימודי התיכון"... אחחח... איזו תקופה.

זוכרים? זוכרים את השלב ההוא בחיינו, שבו יכולנו להחליט לאן נפנה ומה נעשה עם עצמנו? זוכרים איך הרגשנו כאשר כל האפשרויות פרושות היו בפנינו?

היו סביבנו הטיפוסים האלה, שרק חיכו לרגע הזה, לרגע שבו יעלו על המטוס עם תרמיל ענקי על הגב, ויטוסו אל עבר הלא נודע.

ומצד שני, כולנו גם נתקלנו באנשים שבחרו ללכת ב'תלם', להיכנס למסגרת של לימודים, של עבודה, של משפחה, למסלול שנחשב ליותר בוגר וממוסד בעיני החברה.

זוכרים את ההתלבטות הגדולה הזו? זוכרים כיצד היה לנו קשה להחליט מה נעשה בחיינו? זוכרים כמה התחשק קצת 'להתפרק', לזרוק הכל ולהיעלם לכמה חודשים? וזוכרים כמה חשוב היה, מצד שני, להתחיל ללמוד? לרכוש השכלה? להקים משפחה?

למרות שבאופן אישי, כבר מזמן עברתי את התקופה הזו (ואציין שהיום אני עקרת בית מהסוג ה'מסורתי' ביותר, מטפלת בילדים, מכינה ארוחות, מנקה את הבית, וכו') - לאחרונה שוב עלה אצלי הנושא הזה, והוא מעסיק אותי באופן רציני ביותר...

ובכן, הכל התחיל לפני כמה שבועות.

"החלטתי לנסוע, בעוד חודש, לטיול בדרום אמריקה!".

ההכרזה הזו הופיעה בחיינו כרעם ביום בהיר. איך? מה פתאום? לאן נוסע? למה? עם מי?

אחי הצעיר, שסיים לפני כמה שנים את לימודיו התיכוניים, מצא לעצמו עבודה טובה בחברת מחשבים גדולה, וכולנו חשבנו שמשם הוא כבר ימצא את כיוונו המקצועי. הנחנו שהוא גם בטח ימצא בקרוב איזו 'ריבה נאה', ויבחר לשים טבעת על אצבעה... בקיצור - נראה היה לנו שהוא הולך על המסלול השמרני של לימודים-עבודה-משפחה (ולאו דוקא לפי הסדר הזה...)

אולם בשבוע שעבר הוא הפתיע את כולנו, כשהכריז על התפטרותו מהעבודה, ועל כוונותיו לטייל ברחבי העולם.

"אני פשוט יודע שאם לא אעשה זאת עכשיו, אני בחיים כבר לא אצליח לטייל ככה בעולם. הרי קצת קשה לשוטט בהרים הרחוקים האלה, כשיש לך כמה ילדים ביד אחת, עבודה לוחצת ביד השניה, ומשכנתא רצינית על הראש...", הוא הסביר.

חלפו הימים, והבית כולו הפך ל'חדר-מצב' של תרמילאים מדופלמים. מפות היו מפוזרות מכל עבר, תרמילים, שקי שינה, נעלי הליכה, פנסים, מצפנים, ומה לא.

מהבית נכנסו ויצאו חברים שונים שכבר הספיקו לכבוש את האתרים המובילים בעולם, ולחזור מהם בשלום, כשכולם רק מנסים לייעץ, לכוון, לעזור.

"אתה יודע איך אני מקנאה בך?", זרקתי לכיוונו בערגה.

"את?", הוא התפלא. "את מקנאה בי???", הוא שאל שוב, כלא מאמין.

לא הבנתי על מה הפליאה הגדולה. הרי מי מאיתנו לא היה רוצה 'לזרוק' הכל ולנפוש קצת במקומות האקזוטיים ביותר בעולם, בלי דאגות ובלי היסוסים?

"את יודעת מה אני הייתי רוצה עכשיו, הכי בעולם? את יודעת מה הייתי מבקש, אילו היתה לי רק משאלה אחת?", הוא המשיך בלהט.

כעת כבר הייתי לגמרי מבולבלת. מה? מה רוצה ממני הבן-אדם? מה הוא צריך יותר ממה שכבר יש לו? מה אפשר לבקש יותר מאשר טיול כזה מדהים לארצות הרחוקות?

"הייתי נותן הכל עכשיו, אילו מישהו היה מבטיח לי למצוא את אשת חלומותי, את הבחורה שאיתה אוכל להקים משפחה, ללדת ילדים, להתמסד בבית נחמד, בקהילה טובה... כמה הייתי רוצה פשוט לחיות חיים שגרתיים, המלאים בזוגיות, באהבה ובחינוך הילדים".

עכשיו הגיע תורי להתפלא: "סליחה?! חיי משפחה?! שגרה?! אתה יודע על מה אתה מדבר?! אתה לא מבין שכל אדם נורמלי פשוט משתוקק לצאת להרפתקה כמו זו שאתה עומד לחוות?! מה לא הייתי נותנת בשביל איזו חופשה קטנה מהשיגרה הזו!".

"את לא מבינה בכלל", ענה לי. "הטיול הזה, זה בסך הכל 'הרע במיעוטו' מבחינתי. עשיתי חישוב, שכיוון שכרגע עוד לא הוגשם עבורי החלום העיקרי שלי - חלום המשפחה - אז כדאי לי כבר לנצל את הזמן בצורה מהנה. אבל אני עדיין מחכה למטרה העיקרית בחיים שלי".

אז אני שואלת אתכם, האם באמת נגזר עלינו תמיד לחיות בתחושה של קנאה בזולת, בתחושה של פספוס מסוים, או במשאלה לחיים אחרים ממה שאנו מנהלים בביתנו?

האם לעולם לא נוכל להיות שמחים בחלקינו, ולהודות על מזלינו הטוב?