יוכבד, אשה זקנה כבת שמונים יושבת בחלונה ומתבוננת החוצה.
ראשה נשען על ידיה.
היא סוקרת את הצעירים שעוברים למטה על המדרכה.

מה היא חושבת, יוכבד? האם היא נזכרת בשנות הנעורים שלה שחלפו לבלי שוב?
האם היא מקנאה בצעירים שנמצאים שם למטה, בתוך מעגל החיים בעוד היא יושבת על שפת העולם מבחוץ?

על שפתיה של יוכבד עובר צל של חיוך. חיוך קצת עצוב.
יוכבד מדברת אל העולם שלמטה.
... אני מתבוננת בכם, ילדים, צעירים, עוברים ושבים. ממהרים לכל מקום שבעולם ובעצם הולכים לאיבוד לשום מקום.
מנסים לגלות הכל בכל מכל כל חוץ מאשר על עצמכם.
מנסים לתפוס כפי יכולתכם הכל מהר ביד מיד, חוץ מאשר לתפוס מבט עמוק פנימה אל תוך עצמכם.

למה?
האם אתם כל כך מפחידים?

פעם גם אני הייתי כמוכם.
צעירה יפה נמהרת ונמרצת.
לא חשבתי להתבונן פנימה אל תוך עצמי.
לשם מה? הן כל החיים עוד לפני. עוד יהיה לי זמן לחשוב, לשקול להעמיק.
קודם כל תנו לי ליהנות מהחיים עצמם בלי להרבות במחשבות.

פחדתי.
בוודאי שפחדתי.
הייתי נבונה דיי כדי להבין שברגע שאיעצר ואחשוב אשנה כיוון.
ההנאה כבר לא תהיה עיקר חיי.
ואני הרי רציתי לתפוס כפי יכולתי.

איך אומרים?
העולם שייך לצעירים.
החיים, שהיו אז לפני, השתרעו למלוא אורכם באופטימיות מזהירה.
ואני בתמימותי, קפצתי לתוך משחק החיים כאילו הייתי בשוּק הומה אדם. וניסיתי לטעום מהם מפה ומשם מבלי להתחייב על שום דבר עד שאמצא לי את הדוכן המתאים.
הייתי בטוחה שהחיים יחכו לי בשלמותם.

שימו ילד בארגז חול ותנו לו לשחק.
הנה הוא חופן את גרגרי החול בידו ומניח להם להישפך מבעד לאצבעות.
כך אזלו גם חיי.
מתוך משחק.

אילו רק הייתי קולטת אז שהעולם לא שייך לצעירים ולמעשה לא לאף אחד מאיתנו!

אילו הייתי מבינה, שהחיים שהיו לפני אינם כה ארוכים!

אך מתחילה לא התעמקתי להבין.
לא חלמתי שזה כל כך חשוב. חשוב למען עצמי, למען משפחתי, למען הדורות הבאים...
תחילה הייתי צעירה מאד ושום מקום לא התאים לי.
קפצתי בין לבין ולא נשארתי בשום מקום די זמן כדי להתרשם ממנו.

אחר כך הייתי בינונית, לא צעירה ולא מבוגרת, והתמתנתי מעט. אלא שאז כבר לא הייתה לי סבלנות. המשכתי קדימה במלוא הקיטור, בכוח האינרציה של ראשית ימי. קיוויתי, כל כך קיוויתי שבסיבוב הבא אדע על מה ולמה המשכתי דווקא כך ולא אחרת.
אבל הסיבוב הבא הביא אתו אכזבה אחר אכזבה.

לא אלו החיים להם ציפיתי כשיצאתי לדרכי מלאת רוח נעורים ואומץ.
לא נותר לי עוד אלא להמשיך מלאת מרירות בדרך שידעתי כבר שלא תוביל אותי לשום מקום, או... להיעצר רגע אחד לפני הסוף, להסיר את המסכה באומץ, להתבונן בעצמי פנימה ולשאול את הלב - מה אתה מחפש? מה עוד חסר לך? למה אינך יכול להירגע ולהסתפק בשיריים שהשאירו אחרים?

והלב ענה.
המשיכי לחפש.
השאלה הזאת היא בכיוון הנכון.
אם תתמידי לחפש באמת, תמצאי.
ואז יבוא הלב על סיפוקו.

יוכבד מדברת אל העולם שלמטה, והעולם איננו מקשיב.
אילו היה עוצר מישהו לרגע משטף מרוצתו, אולי היה לומד משהו מניסיונה של יוכבד, ולא היה מרגיש שהחיים ברחו לו מבין האצבעות, כמו שהיא מרגישה.