בוקר רגיל ומהביל של תמוז, מיישר וממתח קווצותיו מול שפעת אור היום המשלח אניצי אור כתומים מבעד לוילון הויסקוזה. כוס הקפה נצבעת בכתום עז עד אדום, ושיירי התוכניות של אתמול מנסים להיאחז בתכנון היום שרק מתחיל.

רשימות ההספקים הקבועות נוחתות על שולחן הפורמייקה המיושן, המשרה אווירת קבלה וסבלנות. אל הרשימות של אתמול מתנקזים דפדפי נייר לא מסודרים הנערמים בהכנעה אל בלוק המשימות החודשי. אשרינו שזכינו לערוך את יומנו מתוך הבנת הטעם והדעת של מטרות החיים שלנו, ואנחנו מנסים מדי בוקר לעקוב אחר רשימת הביצועים בתוספת שינויי תוכן והתאמות המקום והזמן.

הטלפון הבהול שצרצר לפתע מתוך שקית הניילון השקופה של הקניות שנערכו בה אתמול, קטע במהירות את ההתמכרות הרגעית אל המוכר הנכון והשקט. כמן נבואה שטותית שנזרקה בי בלי משים כאילו חיכתה שמשהו מבחוץ ויפר את שלוות הבוקר שהחל.

"שלום אמא של..." אמר הקול במתינות רבה.

"או שלום הרב נויבלט..." (שם לגמרי בדוי) כיוונתי אל גינוני הנימוס הנדרשים, תוך שאני נדרכת אנושות להבין מדוע כבודו מתקשר דווקא אלי באותו הבוקר ולא למשל אל המרכזייה הפדגוגית החדשה שנפתחה באזור. השאלה לא נתנה לי מנוח עד שפתח הרב ואמר שיש לי באמת ילד נהדר ושהוא שמח להיות המורה שלו.

כחכחתי בגרון במבוכה קלינית, ושאלתי את הרב האם בני היקר שוב טרק דלת בחוזקה, או השפריץ מים על ההוא מכיתה ד'

כחכחתי בגרון במבוכה קלינית, ושאלתי את הרב האם בני היקר שוב טרק דלת בחוזקה, או השפריץ מים על ההוא מכיתה ד' או שמא שיתף את חבריו במהלך השיעור בספר האחרון שטרד את מנוחתו עד שסיימו.

"לא. ממש לא...", השיב הרב בנועם. "רציתי לבקש מכם עזרה למבצע מיוחד שאנחנו עורכים בכיתתנו."

לחץ הדם שלי התייצב על מקומו תוך שניות ואפילו הגיב בירידה קלה לנוכח חוסר הממצאים המרשיעים כנגד בני השובב.

"בבקשה, אשמח לשתף פעולה בכל אשר אדרש" הגבתי בעליצות והבנתי שהפעם אנחנו הולכים לשתף פעולה במשהו שונה מאשר מבצעי ריסון, וטבלאות התנהגות או משכחי שובבות למינהם.

הרב שיתף אותי בצורך הדחוף של הכיתה לגייס סכום כסף מסוים עבור משפחה כלשהי הנתונה בקושי סביר, ואינה מסוגלת לממן אירוע מסוים וחשוב עבור ילדיה. הרב קיבל על עצמו את המשימה הזו ושיתף בה את כתתו.

"אין בעיה" הצהרתי בנחישות. ומייד ראיתי לנגד עיני את דף הקשר של הכיתה מורד מדלת המטבח, והולך ומתבלה אל מול צרורות הטלפונים שהתכוונתי לשחרר להורי הכיתה. הודיתי לרב על השיתוף והזכות להיות מעורבת במבצע קטן אך משמעותי שעשוי להביא אושר לשני בנים. ומיד עם חזרתו מהלימודים, שוחחתי עם בני על העניין ומייד ניגשנו לתכנון המבצע.

חילקנו את הכיתה לקבוצות ואת השכבה למוקדי קשר. החלטנו מה להגיד להורים וכיצד להסביר שאין זו ממש הצלת נפשות, זו התרמה למען רווחתם של ילדים שאמורים להשתתף באירוע שאין להורים כסף לממנו וראוי היה שכולם ייטלו חלק בעניין זה. ערכנו תוכנית מסודרת ביצענו חלוקת תפקידים ובדקנו מקורות מימון נוספים. בחדווה ניגשנו לעבודה.

בבוקר שלמחרת בעוד אני מנסה לתקשר טלפונית עם הורים שמצויים בבית בשעה זו ושהבטיחו לחזור אלי, אני שומעת את הצרצור המוכר.

"הלו" אני אומרת בשמחה, שוב עליצות בוקר שאינה יודעת שובע לנוכח המציאות הקשה של ימינו, הרב שוב על הקו. מתוך ייסורי השיחה הקודמת אני בטוחה שהפעם התכשיט הפרטי שלי בכל זאת השיג את ההוא מכתה ד' והשפריץ עליו בכל זאת מים בהפסקה.

בקולו הרגוע, הרב אמר שהוא שמח לבשר לי שכל מאמצי נשאו פרי. הכיתה אספה את כל הכסף הדרוש ואין צורך להתאמץ יותר.

באמת? אני שואגת קלות לאפרכסת האטומה.

מתי?

משהו הצליח להבקיע את שלוות הילדים ולגעת בנימי נפשם גומלת החסד והרחמנית

מסתבר ששיחה קטנה של הרב ביום האתמול בכיתה עודדה את הילדים להביא תרומה צנועה לכיתה, על מנת לאפשר לאלה שלא יכולים להשתתף עימם באירוע חשוב.

משהו בשלוותו של הרב, בשכלו התורני, ובדוגמא האישית שהוא נותן לילדים, הצליח להבקיע את שלוות הילדים ולגעת בנימי נפשם גומלת החסד והרחמנית על אף שילדים לעיתים מגלים התנהגות לא כל כך רצויה כלפי מגרעותיהם ונחיתותם של ילדים.

משהו באווירת הכיתה נגע אל נקודת החסד האמיתית עד כמה שילדים יכולים להזדהות איתה. ובעודו מודה לי על מאמצי אני מבקשת להסביר ללא מילים שאני, אישית לא עשיתי ממש כלום. זו היתה כיתתו הנפלאה שהזדרזה להירתם למשימה חברתית השזורה בנועם הבקשה ועומק הנתינה.

תבורכו ההורים, ותבורך הרב, שזכיתם לגדל כאלה ילדים.