|
בשנת השמיטה הראשונה שזכורה לי, הייתי באחת מכיתות היסודי הבינוניות. היא הייתה מאד מרגשת, השנה ההיא. הכנו בשיעור מלאכה פח שמיטה, הקירות שלנו קושטו בפלקטים גדולים עליהם צוירו שדות רחבי ידיים עם תמרור, אמיתי לגמרי, עליו כתוב "הפקר". תלינו גם איורים המסבירים מהו עציץ נקוב ומהו עציץ שאינו נקוב, למדנו שירים מקסימים על ערגת האדמה והנושא השנתי, עליו גם התבססה ההצגה השנתית, היה "גיבורי כוח עושי דברו", שכללה ריקוד איכרים קופצני בינות לקריאות תפילה נרגשות.
בזמנו, די הצטערתי שהיא נגמרה וחיכיתי בקוצר רוח לשנת השמיטה הבאה.
בשמיטה שאחריה כבר הייתי בשנות התיכון. למדתי אז בסמינר אי שם בדרום הארץ, כך שהייתי די מנותקת מכל תרבות שופינג הבסטות וחוויית קניית הפירות והירקות המרגשת, והותרתי זאת לאימי שתחיה (שהדבר היחיד שהיא הייתה מוכנה לומר לי בנושא היה: "זוהרת, משיקולים חסכוניים, תשתדלי להתחתן לפני שנת השמיטה הבאה, אחרת כל הכסף של המתנות ילך לכסות את המנות..."). אני עצמי הסתפקתי במספר שיעורים בתיכון שהוקדשו להלכות שמיטה, ובכמה הרצאות שניתנו לנו בעניין ובכך היה נראה לי שהעמקתי מספיק את חווית השמיטה והפנמתי את ערכי הנצח היהודיים.
פתאום היא שוב הגיעה לבקר בהפתעה. השנה - שהתחילה עבורי בסלט מונחים מבולבל של ערבה דרומית, ערבה מזרחית, ירקות מהמשולש, ספיחין, אוצר בית-דין, היתר מכירה, גידולי שישית, פרוזבול, כאשר אין לי מושג מה זה מה, מי נגד מי ועל מה בעצם כל הויכוחים - התחילה אט אט להסתדר, לשחזר אצלי ידע קדום ולפרוס עצמה במלואה בפני. השנה, לשם שינוי, גם אני שותפה חלקית באחריות לאספקת הפירות הביתית (דהיינו, עושה קניות), מה שדי מכריח אותי להיות מעודכנת במחירי השוק, כך שהמלצתה של אימי מהשמיטה הקודמת מתבהרת לפתע (אם כי היא עצמה מזמן חזרה בה מהצעה זו. מאז השמיטה הקודמת הגנים ה'פולניים' שבה, התעוררו ופתאום היא מצהירה על נכונות לארס את כל בנותיה, שלא מגלות כל כיוון של התמסדות, עוד השנה, ואולי לזכות לרוות קצת נחת).
אבל אחרי כמה חודשים בתוך קלחת השמיטה, היא קצת התחילה להכביד עלי.
מצאתי את עצמי מתחילה להצטמצם בקניית הירקות, מסתבכת עם מיון הירקות המתאימים לפח השמיטה ודי מייחלת לסיומה של השנה, עד ששמעתי בגניבה את השיחה הבאה, שהתקיימה מאחורי גבי בעת נסיעת אחר-הצהרים באוטובוס עירוני, כשאני עם סלים של ירקות:
"נו, אז יש לך כבר תשובה עבורי?"
"חשבתי שדיברנו על זה, התשובה היא שאני לא יכול."
"נו, אתה לא רציני."
"אני רציני בהחלט."
"לא הבנתי, במשך שנים התחננת שאקח אותך והבטחת לי אחלה גינה, ופתאום לא יכול?"
"מה לעשות? שנת שמיטה אחי. אני לא עושה גינות השנה."
"ומתי זה נגמר, השנת שמיטה הזה?"
"אוטוטו, אחרי ראש השנה. עוד כמה חודשים. מבטיח לך שכשזה ייגמר, אני עושה לך גינה משהו מהסרטים".
"אז תקשיב לי, לא מבקש ממך לעשות לי גינה, באמת שלא. רק תגיד לי מה החומרים שצריך, ותבוא אלי הביתה להסביר לי מה עושים. אני עושה הכל, באחריות, אתה רק נותן הוראות."
"תאמין לי שאם הייתי יכול הייתי מסביר לך את זה חינם, אבל מה אני אעשה? שנת שמיטה זה שנת שמיטה."
"אז מה, שנה שלמה תהיה מובטל?"  | | ומה אתה חושב, שהם יחכו לי? כולם עברו לגנן אחר | | |
"ומה אתה מציע, שאחלל את השמיטה? תאמין לי, יש לי כמה לקוחות קבועים, לקוחות זהב, אצל כל אחד מהם אני עושה לפחות ₪500 לחודש על תחזוקת הגינה. בתחילת השנה באתי אליהם ואמרתי להם שהשנה אני כבר לא יכול. ומה, אתה חושב שהם יחכו לי? עברו לגנן אחר, אבל אני דבר אחד יודע - אני את השמיטה לא חיללתי, ופרנסה משמיים."
הפעם כבר לא יכולתי להתאפק, וסובבתי את הראש אחור.
ציפיתי לראות גנן מזוקן עם משניות בכיס, וגיליתי אדם בעל חזות חילונית, שנושא עיניים לשמיים עם מבט מלא אמונה.
"טוב, אז מה המספר שלך?" החבר שואל אותו.
"תרשום מספר", הוא אומר לו ומדקלם רצף של ספרות.
שמרתי גם אני לעצמי בנייד.
ואז, נתתי מבט קל על סלי הירקות שהבאתי מהשוק, ונבוכתי.
פורסם בתאריך:
16/12/2007
| 
