צא וראה, בשדה חיטה, שתי שיבולים שאינן דומות זו לזו.

האחת - ישרה, זקופה, מנענעת ראשה נענועי חן קלילים בכל רוח מצויה. והשניה - עקומה, כפופה, והרוחות מזיזות אותה בקושי.

אפשר שצייר יתרשם דוקא מן השיבולת הראשונה, הנאה למראה, שהרי הצד החזותי שובה את לבו. ואילו החקלאי, האיכר הזורע בדמעה, הוא ישמח למראה השיבולת השניה, כי רק לה ציפה, כי אותה יקצור ברינה.

ומה הבאור למה שקרה כאן?

הראשונה אסון השדפון פקד אותה, גבעולה ריק מגרעינים, ועל כן זקופה היא וראשה קליל עליה, כי כל כולה תבן ומוץ. ואילו השניה - מלאת גרעינים היא, ועל כן כפופה היא וראשה כבד עליה, ובה צוה ה' את הברכה לנושא אלומותיו.

"אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש" (ברכות פ"ה מ"א) - בתפילת כל השנה המשנה מדברת על אחת כמה וכמה בתפילות ראש השנה ויום הכיפורים.

צריך לעסוק בספרי עיון ובספרי מוסר, המעשירים את המוח, המרגשים את הלב, המבררים את המעשים.

אכן, טועה מי שחושב שבליל ראש השנה פתאום יתמלא כובד ראש ותפילתו תהיה בכוונה הראויה לקדושת היום. כשהמוח ריק ממחשבות קודש, מחשבונות נפש, מהרהורי תשובה, ממושגי תורה, אין החלטת כובד ראש פועלת כלום. החלל הריק מתוכן אינו ממלא, אינו מרענן את תיבות התפילה, אינו מגלה בהן פנים חדשות. השיגרה השדופה - נביבותה בכל משלה.

ימי אלול ניתנו לנו לימי מילוי תוכן, לימי ריכוז והתיחדות, וכל אחד "לפום שיעורא דיליה", צריך לעסוק בספרי עיון ובספרי מוסר, המעשירים את המוח, המרגשים את הלב, המבררים את המעשים, המכינים את כלי הקיבול הנפשיים לקראת שגב הימים הגדולים, ימי התשובה והטהרה, ימי ירח האיתנים, המעניקים לנו איתנות ורוממות.

באותה מידה שנזכה להעזר באורות הזרועים בימי אלול, נזכה לכובד ראש בעמדנו בתפילה, כבנים לגוי גדול "אשר לו אלקים קרובים אליו" (דברים ד,ז), וחזקה על תפילה שאינה חוזרת ריקם (ברכות לב,ב).

יהי ה' עמנו להתרכז בחיים הפנימיים שלנו, להוסיף בינה ודעת, לתקן מידות ומעשים בתשובה, בתפילה ובצדקה ונכתב ונחתם לשנה טובה באור ה' וישעו.