"אני לא יודעת מה לעשות", אמרה לי נורית מעברו השני של קו.

אני יכולה לראות אותה עכשיו יושבת על ספת העור הלבנה והמעוצבת שלה, לצידה ערימת שוקולדים והתינוק שלה שאף פעם לא בוכה, אולי כי הוא מכיר את אמא שלו. היא התקשרה לומר לי שנמאס לה, ולשאול אם יש לי רעיון מה לעשות בזמן שהעוזרת הצמודה שלה מתרוצצת ברחבי הבית, מסדרת ושוטפת.

"נמאס לי אלישבע, אני רגילה לאורח חיים שונה, לדברים מסודרים. סדר בחיים, את מבינה אותי?"

לא, אני ממש לא מבינה אותה, בטח לא כשאני העוזרת של עצמי.

"אז מה הבעיה נורית?"

לבעיה שלה, באבחון ראשוני שלי, אין ממש פיתרון.

נורית גדלה בשכונת הוילות הצמודה לשכונה שלנו, בת לזוג רופאים בכירים, היא ואחותה התאומה גדלו בבית שיש בו הכל. אני זוכרת אותן בנערותן, בעוד אנחנו עבדנו כשמרטפיות כדי לרכוש בגדים בעיר, הן טסו לחו"ל בשביל הסיילים של סוף העונה, וגם כי אמא שלהן רצתה שהן יראו ויטעמו את העולם הגדול. הן זכו להשכלה גבוהה. אחותה התאומה נישאה לבחור אנגלי ממשפחה מבוססת והיא מתגוררת שם. ואילו נורית נותרה בארץ, וגם היא כאחותה נישאה לבחור ששייך לעשירון העליון.

היא לא נזקקה לתלוש משכורת, ואולי כאן טמונה הבעיה שלה?

נורית השנונה, שלמרות מעמדה, תמיד דאגה להישאר על הקרקע איתנו. היא מעולם לא נופפה בתואר שלה בביולוגיה וחינוך מיוחד. היא גם מעולם לא עבדה. היא לא נזקקה לתלוש משכורת, ואולי כאן טמונה הבעיה שלה?

כולן אהבו את חברתה, היא ידעה ליהנות מהדברים הקטנים שהטבע מציע לנו, פרחי בר, נחל זורם, שמש זורחת. מעולם לא קנאתי בה, שילבנו את החסרונות שלנו ביחד, אני שהגעתי ממשפחה ברוכת ילדים החיה בתקציב קפדני, והיא שחיה את העולם הגדול. מצאנו אחת בשנייה מישהי לחלוק עמה את חוויות החיים.

בזמן שהיא טסה במחלקות ראשונות, אני רק שמעתי עליהן, בהנאה, והיא מצאה אצלי אוזן קשבת. היא סבלה רק מתכונה אחת, אולי התכונה שעצרה אותה מלהתקדם בחיים. קמצנות.

תמיד היה לה קשה לתת. היא רוצה, היא מדברת על נתינה, רק כשמגיע רגע האמת, היא פוסעת אחורנית.

"אלישבע, קנינו בחו"ל עשרה זוגות נעליים לבן שלנו, שבת ויום חול, נעלי בית ונעלי טיול, חלקן לוחצות עליו מעט, אולי הן יתאימו לבן שלך?"

עשרה זוגות נעליים, זה לא מפתיע אותי. רמת החיים שלהם עוברת את סף הדמיון שלנו. באתי במהירות האפשרית, תציעו לאישה נעליים חדשות לבנה, היא לא תבוא ותיקח? הגעתי, השוויתי לנעל קודמת של רפי, מושלם, פשוט מושלם.

"את יודעת מה?" עצרה אותי ביציאה מהדלת, היא הושיטה את ידה קדימה ומשכה אליה את קופסאות הנעליים שבידי, "תורידי, תורידי, קשה לי לתת לך את זה, לא אכפת לך נכון, את סולחת לי?"

כן היה אכפת לי, וכן, גם סלחתי לה. תמיד סלחתי לנורית. איך יכולתי שלא לסלוח לה. למדנו יחד בתיכון, נשאנו בהפרש של חודשיים, אני בחתונה צנועה והיא בחתונה מפוארת. אבל אז, אחרי החתונה, התחילה האוניברסיטה האמיתית של שתינו. ישבנו פעם בשבוע וניתחנו את קשיי ההסתגלות למצב החדש, מצאנו את היופי, נטרלנו חרדות סמויות, עד שהדרך החדשה הפכה אצלי לדבר הכי טבעי שיש, אך אצלה עדיין לא.

"את מחכה למפץ גדול של כוכבים," הסברתי לה, "אבל החיים האמיתיים מורכבים ממטר פזור של טיפות שהולכות ומתגברות לסופה טרופית אמיתית. ורק לאחר שהסופה שוככת מוצאים את עקבות החול האמיתיים". אבל לנורית היה קשה להסתגל למציאות של ילדים קטנים, של אחריות אמיתית, ולמרות שהוריה הרעיפו עליה תנאים שאני רק חולמת עליהם, עוזרת צמודה, כרטיס אשראי זמין, היא יושבת על הספה ולא יודעת מה לעשות.

אז איך לא אסלח לה?

נראה לי שאת הבעיה שלה אי אפשר לפתור, כי אין לה בעיה.