ישנו סיפור ידוע שמייחסים לנפוליאון.

מספרים עליו שישן עם חייליו במחנה, חורף אירופאי, קור כלבים בחוץ, כשלפתע מתעורר מיודענו וחש צמא, פיו יבש. על מנת להרוות צימאונו היה צריך לקום מהמיטה החמה, להתלבש ולצאת החוצה אל הקור, כדי להגיע אל הבאר שבקצה המחנה.

הוא בא להתרומם מהמיטה כשלפתע חשב לעצמו:

"רגע, אתה נפוליאון, אתה לא סתם חייל פשוט, האם ייתכן שיצר הצמא יכתיב לך איך להתנהג? יגרום לך לקום, להתלבש ולצאת בקור עז החוצה רק כדי לשתות? לא יקום ולא יהיה, אתה נשאר כאן!".

הוא נשאר במיטה.

כשהוא התהפך אל הצד השני הבזיקה בו מחשבה אחרת:

"ואולי... ואולי אתה סתם עצלן? אולי אין לך כוח לקום באמצע הלילה לעזוב את המיטה החמה ולצאת? זה כנראה העניין, מצביא דגול שכמוך, ואל תנסה לעבוד על עצמך בתואנות שווא של משחקי התגברות מטופשים".

כך הוא הפך בדעתו פעם אחרי פעם חשב עד שהגיע לפיתרון שנראה טוב בעיניו:

הוא קם מן המיטה, התלבש, יצא החוצה אל הקור, הגיע עד לבאר בקצה המחנה, נתן בה מבט ניצחון וחזר בחזרה למיטה.

את הסיפור הזה שמעתי בהרצאה מפיו של אדם חכם. לאחר שסיים לספר אותו, הוא שאל את הקהל:

"האם אתם יודעים על מה נפוליאון לא התגבר? איזה יצר הכריע אותו בסופו של דבר?"

דממה.

הוא חייך אל השומעים וגילה להם:

"יצר הגאווה, רבותי. במילים אחרות - האגו שלו".

זה הסיפור כפי ששמעתי אותו מפי המספר, ועם זאת שאהבתי אותו מצאתי עצמי מתוסכלת משהו כתוצאה ממנו, הסוף שהמספר בחר להעניק לו הותיר בי אי אלו שאלות.

אדם קם בלילה, היה צמא, אבל החליט לשלוט בעצמו ולהתגבר על יצר הצמא. אחר כך הבין שאולי יש בזה כניעה ליצר העצלות והחליט להכניע גם אותו, מה שבהחלט העמיד אותו בקונפליקט חריג. לאחר מחשבה מצא פתרון בו הצליח להתגבר על שניהם ולצאת באמת גיבור ובעל עקרונות, והנה מאתיים שנה אחר כך קם מרצה צעיר ובהינף מילה הופך את כל הקערה על פיה בטענה שיצר הגאווה הוא זה שהכריע אותו?

וכי מה, למען השם, ציפו מנפוליאון לעשות?

ואולי בכל זאת... -
אולי היה עליו לקום מהמיטה,
לצאת בקור אל הבאר,
לתת מבט,
לחזור בחזרה למחנה
ו---
לא לספר על כך לאף אחד.

אנחנו היינו מפסידים סיפור מעניין על שני יצרים, אבל הוא היה מרוויח את הצעד הראשון בעבודה על היצר השלישי שלו - יצר הגאווה.