היא הייתה מעניינת ומלאת קסם וידעה לומר תמיד את הדבר הנכון במקום הנכון, היא הייתה חכמה ואינטליגנטית, קראה את כל הספרים שרק הזדמנו לידה וידעה לספר עליהם באופן כל כך מרתק כך שגם אתה היית רץ לקרוא אותם מיד אחר כך. היו לה מחשבות מעניינות על החיים, היא ידעה להדריך נהדר ויותר מזה - היא הייתה בעלת איכות אנושית ורגישות מיוחדים.

לא היה לי ממש קשר אישי איתה.

היא עבדה במחלקה אחרת ולא היו לנו נקודות השקה משותפות, אבל אי אפשר היה להחמיץ את הנוכחות שלה. בהזדמנויות ובאירועים בהם יצא לי לראות אותה, תמיד הייתי מוקסמת כל פעם מן החיוך שובה הלב והאווירה הנעימה שהקרינה.

באחד מהימים שבישרו את ראשית האביב פסעתי לי בקלילות במורד הרחוב, היתה שמש נהדרת בחוץ, לא חמה מדי ובעלת אור רך והכול היה מוקף בצבעים יפים.

בצד הדרך ראיתי פרחים צהובים עדינים,
נעצרתי להביט בהם.

"חמציצים", נשמע קול מאחורי.
הייתה זו בקי.
"מה אמרת?", שאלתי אותה.
"חמציצים, זה השם של הפרחים בהם את מביטה".
"זה באמת השם שלהם?"
"באנגלית קוראים להם Wood-sorrel, אם כי השם המדעי שלהם הוא Oxalis, אבל בעברית הם סתם חמציצים".

"איך את יודעת את כל זה?"
"אני אוהבת פרחים", היא ענתה, "זה תחום שמעניין אותי, זה הכול. טעמת מהם פעם?"
"מעולם לא"
"באמת?! לא טעמת אף פעם חמציץ? בתור ילדה היינו זוללים אותם בכמויות...", היא נשמעה מופתעת. היא ניגשה, קטפה גבעול, ניגבה אותו קלות באמצעות שולי חולצתה והגישה אלי.

"תטעמי".
חששתי.
"נו, תטעמי", היא אמרה לי, "זה בסדר".
טעמתי, וחייכתי.
"חמוץ, אה?"
"כן, משעשע לחשוב שלפרחים כאלו יפים יש טעם כזה, חמוץ"
"מוזר לך?", היא תמהה, "לי לא".
"אולי כי את כבר יודעת שזה הטעם".
"אולי", ענתה, "ואולי סתם נראה לי טבעי שגם לפרחים יפים, יכול להיות טעם חמוץ לפעמים"
"למה את מתכוונת?", שאלתי אותה.
"שדברים לא תמיד כמו שהם נראים".
נתתי בה מבט שואל,
אבל היא לא טרחה להבהיר את עצמה,
רק נתנה בי מבט עמוק וחושב, ואחר פנתה ללכת.

סביר להניח שלעולם לא הייתי מבינה את דבריה אלמלא הייתי נתקלת בה בטעות בדיוק שבועיים לאחר מכן.

היא הלכה לאיטה ברחוב, אני הלכתי ברחוב המקביל, כשלפתע ראיתי אותה קורסת על ספסל בצד הדרך, כשהיא מתחילה לחפש בתיקה משהו בפראות. התקרבתי אליה, היא הייתה נראית חלשה ומבולבלת, חיוורת מעט ומלאת זיעה קרה. "הכל בסדר?", שאלתי אותה בבהלה.

היא הצביעה על תיקה ומלמלה אלי בשפה רפה "שוקולד".

לקחה לי שנייה תמימה עד שפתאום הבנתי, היפוגליקמיה? היפוגליקמיה הוא מצב של חוסר סוכר בדם שעלול להתפתח כתוצאה של הזרקת עודף של אינסולין, במילים אחרות - התקשיתי להאמין אבל... האם ייתכן שבקי חולת סוכרת?

חיפשתי עבורה במהירות עד שמצאתי חטיף שוקולד שהיה טמון בתא נסתר בתיק, לאחר שמצצה אותו החלה לחזור לעצמה.
"תודה", לחשה לי.
ניכר היה כי הייתה נבוכה על שראיתיה במצב זה.

נתתי בה מבט שואל.
"כן, זה מה שאת חושבת שזה", אמרה.
"אני מתנצלת, אני...", לא ידעתי כיצד להגיב.
"זה בסדר", היא אמרה, "את מבינה מה ניסיתי לומר לך בפעם הקודמת?"
"הדברים לא תמיד כמו שהם נראים", ציטטתי אותה בלחש.
"את מבינה עכשיו?"
הנהנתי.

"אני יודעת שכל כך הרבה אנשים מקנאים בי לפעמים, על מי שאני,
ואני חושבת לעצמי - לו רק הם היו יודעים...".

התביישתי להביט בה.
"החיים לא תמיד כפי שהם נראים", חתמה את השיחה.
"כמו חמציץ", אמרתי.
"כמו חמציץ", אישרה.

אחר כך נתנה בי מבט עמוק,
ופנתה ללכת.