יום חמישי בערב. ירושלים כמו מרקחה. שכונת גאולה צבעונית מתמיד, רח' מלכי-ישראל הומה אדם וצבע. תיקים ושקיות מלאים בסחורה קנויה ביגוד וחפצים, מחוברים בידיים מהודקות אל אנשי מעשה החולפים במהירות ברחוב.

נשות המעש עדיין בוררות בגדיהן בתשומת לב מקפדת משל היו זהב צרוף, לתפארת החג וכבודו. נערות תיכון בוררות צמיד מוכסף בפינת חנות נוצצת מלאה באבנים בורקות. סבתא בעלת כוח חיות חזק במיוחד, נאבקת קלות עם נכד שובב, המנסה את כוחו בטיפוס חסר פשרות על גגה של תחנת אוטובוס עמוסה.

עמוסים לעייפה מתנודדים עמך בית ישראל בקניות חג מיוחדות. אגרטל נוי לחמות, כיסוי מצות לגיסה, נטלה מרהיבה לשכנה, ווילון אמבטיה מיוחד למקלחת הפרטית.

בתי ואני תרות אחר קישוט שיער חגיגי לליל הסדר. אני אוחזת בידה של הקטנה שלא תעלם לי בהמולה שסובבת אותנו. משהו באחיזתה רפוי לפתע ובלתי יציב. אני מהדקת את ידי בידה ומושכת מעט קדימה. אין לנו זמן היום קצר והמלאכה מרובה. ערמות הספרים המוכנים לאוורור מחכות לנו בסלון בנאמנות אין קץ ואני מזרזת את הקטנה להחיש צעדיה.

אמא, אין לי אויר. היא קובעת, ומחווירה.

"זה משום שחם היום ולא שתית מספיק", אני מאמצת לה ולי תרוץ, ויודעת שיש לי בעיה אמיתית.

אל התודעה נשלח מייד חץ דאגה ישיר ואני מסרבת לקבלו."זה משום שחם היום ולא שתית מספיק", אני מאמצת לה ולי תרוץ, ויודעת שיש לי בעיה אמיתית. היא אף פעם לא התלוננה על דבר כזה, זה חדש לשתינו, ומה צריך לעשות כרגע - חולפות המחשבות בליבי.

ברור לי שצריך להגיע לבית חולים בדחיפות. אין לי מושג אם זה התקף אסטמה, או אלרגיה או כל תחלוא אחר. אני מודאגת מאוד כשהיא מתחילה להכחיל בשפתיים, ותופסת מונית ל"ביקור חולים".

השלט, רפואה דחופה, אינו מותיר מקום לספק שהתפאורה הרחובית והתוססת שלנו עומדת להתחלף לסיוט קשה של מראות חדר מיון ודאגת לב. הילדה נושמת קצר ושטוח, ולא ניכרים סימני התקף קצרת. אני מתפללת בלחש להשם שיציל ולוחשת פרק תהילים. שאריות הידע שלי בהחייאה מנבאים לי טובות. הם משדרים שהמצב בשליטה ואין הרעה.

אנחנו פוסעות לאט לחדר המיון הארוך של ביקור חולים.

המקום שקט ומשדר ביטחון.

המעבר החד שבין הרחוב הסואן לשקט המדאיג שכאן מביא אותי למחשבה שאני כאן כי כך רצה השם. משהו אני חייבת ללמוד מהמקום הזה. מה אני אמורה לקחת לחיי בעקבות השינוי שחל בתוכניות שלנו? אין לי תשובות רגעיות ואני צופה בשקט כיצד הרופאה בודקת בעדינות את בתי. משהו בלבי משדר דאגה וציפייה להטבה.

אני מביטה לצדדים ורואה אברך צעיר לומד על יד מיטת אשתו שבהריון מתקדם. הוא מסדר את שמיכתה וחוזר לתלמודו בלא להפסיד אף רגע יקר של עיסוק בתורה. תלמיד ישיבה אחר מגיע למקום ואמו מדווחת על התייבשות. הנער חיוור פנים ואמו מתיישבות ומייד מתחילה לקרא תהילים.

על הכוננית ממול מונחים ספרי קודש, תהילים וסידורים, הנותנים מייד תחושת בית ושלווה.

באופן אובססיבי אני חושבת על הקניות שנקטעו ועל הצורך לטפל בילדה, במקום להמשיך בפעילות שתכננו. כעס קל עולה מאחורי התודעה ומפנה מייד מקומו לדאגה לשלום הילדה.

הבדיקה העדינה של הרופאה מסתיימת ואני מתבשרת בחסדי שמים שכנראה זו אלרגיה חולפת. הרופאה ממליצה על עוד בדיקה נוספת ומבטיחה שאם זו תסתיים בהצלחה נוכל לצאת לחופשי.

תחושת השחרור המיוחל משתלבת פתאום נפלא בכבלי המציאות שנכפתה עלינו. משמעות השחרור מגיעה אלינו הפעם מכמה כיוונים. פסח עבורי השנה הוא לא רק קניות וניקיונות, אלא גם עבודה נוספת של הענקה ודאגה לילדתי, ומצד שני, חשיפה לסבלם של אנשים שאינם מסוגלים לרוץ ברחוב בקלות ולקנות מתנות חג לעצמם ולקרוביהם.

הזקנה שבפינת חדר המיון שוב נאנחת.

אני מדמיינת לעצמי שאולי היא תתאושש בקרוב ותחזור למשפחתה. ככל שניראה לי היא ערירית. פרץ רחמים ואהבה ממלא אותי ואני מתקרבת אליה. היא ישנה.

הבדיקה הנוספת של ילדתי מתבצעת בזה הרגע ואני קוראת תהילים בדמעות כפי שמעולם לא קראתי. חשתי בעוז את כוחה של השגרה המבורכת. התגעגעתי בעזות לניקיונות המאומצים. כל כך רציתי כבר להיות עבד למצוות החג יחד עם בתי בבריאות. כל כך רציתי לחזור ולהתאמץ לעשות את המוטל עלי מתוך שמחה ולא מתוך כורח.

שבתי לבתי וליטפתי אותה. היא נראתה מאוששת וערנית.

מכתב השחרור נימסר לנו באדישות, ומצאתי את עצמנו פוסעות לכיוון היציאה.

מכתב השחרור אל העבודה המבורכת.

אל המאמץ הבריא כל כך, אל האירוח של ליל הסדר, אל הבישולים הטעימים, אל הזכות להפעיל את הגוף והנפש לטובת עוד שנה של ליל סדר וביעור חמץ.