מזה זמן מה שאני מפנטזת על בית קפה עם חברה, כמו בימים הטובים, כשהיינו רווקות עליזות וחסרות מחויבות. בינתיים, היומיום התובעני לא בדיוק אפשר זאת.

ההזדמנות נפלה לידי מהר מהמצופה ומצאתי את עצמי, באחד מימי חמישי, מתארגנת ביעילות על מנת לצאת ל"פגישת מחזור", של ארבע מחברותי הטובות מימי הלימודים.

הכל דפק כמו שצריך.

את רוב הבישולים לשבת כבר הכנתי בשעות הבוקר, השתדלתי לסיים עם ה"מקלחת-ארוחת-ערב-סיפור" ממש מוקדם, ודאגתי לעייף את הילדים כהוגן, על מנת שלא יעשו בעיות וילכו לישון בזמן. כעת, לא נותר לי אלא להתקלח ולהתלבש, בטרם תגיע הבייביסיטר. התארגנתי בזריזות, הגשתי עוגיות ומיץ אל השולחן בסלון והסתכלתי סביב בסיפוק - הכל פיקס!

הבייביסיטר הגיעה בזמן ולאחר סיבוב הוראות שגרתי, כולל השארת מספר הטלפון הסלולארי שלי במקום בולט - יצאתי.

דילגתי במדרגות ועם כל מדרגה נוספת, חשתי קלילה וצעירה בכמה שנים. הבטתי במראה התלויה בחדר המדרגות וחייכתי לדמותי הנשקפת, פתחתי את דלת הכניסה לרווחה ורוח קלילה של שלהי הקיץ קדמה את פני.

חברותי משכבר הימים הגיעו תוך דקות ספורות ובחבורה ססגונית ורועשת, נסענו יחד לבית הקפה הכשר החדש, שנפתח בעיר.

כשהקפה שלי הגיע, מזמין וקצפי, וניחוח השטרודל החם, עלה באפי - הפלאפון צלצל.

הגענו והתיישבנו לנו חייכניות ועליזות בבית הקפה, תוך כדי התעללות מתמדת במלצרית, שניסתה לגבש הזמנה מסודרת ללא הצלחה. לבסוף, כשהקפה שלי הגיע מזמין וקצפי, וניחוח השטרודל החם, עלה באפי - הפלאפון צלצל.

חמש אימהות הרימו בו זמנית את התיק שלהן והצמידוהו לאוזנן, מנסות לאתר של מי הצלצול. ארבע מהן הורידו אותו, כשהחמישית - אנכי - פשפשתי בבהילות ושליתי אותו מהבהב, מפרפר ומצלצל בקולי קולות.

על הצג הופיע לא אחר מאשר מספר הטלפון בביתי הפרטי.

"אוי זו בטח הבייביסיטר", מלמלתי ועניתי לשיחה.

"הלו", אמרתי.

"הלו, זו יערה?", שאלה הבייביסיטר.

"כן, מדברת, מה קורה? יש בעיה?"

"אממ", שמעתי אותה מהססת, "כן. לא. זאת אומרת, קצת".

"מה העניין?" שאלתי קצרת רוח, נכספת לנגוס בשטרודל המזמין.

"אממ, נתנאל התעורר והוא בוכה כל הזמן אימא, אימא"

"נו, אז תרגיעי אותו", אמרתי לה בהגיון של מישהי, שהגרון שלה יבש מצמא ונכסף להרטיבו עם כוס קפה הפוך.

"זהו, שניסיתי, אבל הוא לא נרגע", היא ענתה לי.

"תשמעי", אמרתי לה בחוסר סבלנות (סכנה, הסוכר שלי בנפילה). "תשבי לידו ותחזיקי לו את היד ותגידי אתו 'שמע-ישראל', הוא בטח יירגע. ואם יש בעיה", הוספתי, "אז (אל) תתקשרי!".

"טוב". היא ענתה לי בקול חלוש ונתקה את השיחה.

"בעיות, מה?" שאלה חברתי והוסיפה, "גם אצלי זה ככה עם הילדים, תמיד יש סיפור אתם כשאנחנו יוצאים." ואז הביטה בי ואמרה: "כדאי שתאכלי משהו, את נראית מעט חיוורת".

שמעתי בקולה, נעצתי את המזלג בשטרודל הפריך והתחלתי לברך. הספקתי לומר "ברוך", כשהוא צלצל בשנית. שוב ריצד המספר שלי בבית על הצג.

"אוף, מה עכשיו?" מלמלתי ברוגז, כשאני מניחה את המזלג ועונה לשיחה.

"כן, מה קורה, הוא נרדם?", שאלתי קצרת סבלנות, כשאני שומעת ברקע את "סימפוניית הבכי השמינית."

"לא. ממש לא!", היא ענתה והוסיפה "ונעה התעוררה מהבכי שלו. עכשיו שניהם בוכים אימא, אימא".

("איזו חדלת אישים הבייביסיטר הזו") חשבתי לעצמי, שוכחת את כל השיעורים לגבי "הוי דן את כל העולם לכף זכות" ולגבי "ואהבת לרעך כמוך".

"תשמעי, תספרי להם סיפור ואח"כ תשבי אתם עד שיירדמו". פקדתי בהחלטיות.

"טוב". ענתה לי בקול חלוש יותר ממקודם ונתקה שנית את השיחה.

הפעם החלטתי, אני נוגסת בשטרודל ויהי מה. ברכתי במהירות ונגסתי בבצק העלים הממולא. בעודי לועסת במלוא פי, מנסה לשווא לעקוב אחר הסיפורים המעניינים שמספרות חברותי, הפלאפון צלצל בשלישית.

"אני לא מאמינה!" אמרתי בכעס, יורה לכל עבר פירורי בצק עם תפוחים.

"כן!" עניתי בכעס. "מה קורה?"

"אממ, הם נרגעו", אמרה הבייביסיטר ברעד. "והתחלתי לספר להם סיפור, ואז נעה התחילה שוב לבכות שהיא מפחדת מהסיפור".

"אז מה הבעיה?", שאלתי בחוסר סבלנות, "תספרי סיפור אחר!".

"טוב." היא ענתה בקול ענות חלושה ונתקה את השיחה בשלישית.

שיחה ערה שהתנהלה על השולחן, הבהירה לי חד משמעית, שאני מחמיצה את הקטעים הטובים.

כיליתי את זעמי במה שנותר מהשטרודל, כשאני מלווה את הלעיסה בלגימות גדולות מהקפה הפושר. שיחה ערה שהתנהלה על השולחן, הבהירה לי חד משמעית, שאני מחמיצה את הקטעים הטובים. לקחתי נשימה עמוקה, מנסה לשווא להיכנס לעניינים, כשאני לא גורעת את עיני מהצג של הפלאפון. לא הצטרכתי לחכות זמן רב ושוב נכנסה שיחה.

"מה הפעם?", שאלתי ביאוש, מפנימה את הרעיון, שלגבי היציאה הזו כבר אבוד לי.

"אממ", הבייביסיטר השיבה, "נעה רוצה את הסיפור על חנהל'ה ושמלת השבת, ונתנאל רוצה דווקא על השודדים". וכאילו על מנת לאשר את דבריה שמעתי ברקע קולות וויכוח סוערים, מלווה בכינויי גנאי הדדיים".

שתקתי. לא ידעתי מה לומר. חשבון הטלפון שלי גם ככה איים כבר להרקיע שחקים.

"בסדר.", אמרתי לה נכנעת. "אני באה".

השארתי כסף על השולחן, נפרדתי מחברותי שהביטו בי בהבנה ובהזדהות והזמנתי מונית.

אחרי חשבון קצר גיליתי, שהיציאה הזו כולל הבייביסיטר, זמן אוויר והמונית, עלתה לי ביוקר. "טוב", ניסיתי לנחם את עצמי, "לפחות יצאתי..."

"מהכלים."