ישנו מנהג חביב במחוזותינו, החוזר על עצמו בכל שבת ושבת - "חברת תהילים". מדובר בחבורת זאטוטים, המתקבצת באחד מבתי השכונה ואומרת ביחד מזמורי תהילים - לרפואה, להצלחה ולישועת עם ישראל. וככה זה עובד: דבר ראשון מתפרסמות מודעות ע"ג העצים, המבטיחות לציבור הילדים פרסים ומני הפתעות. הילדים מתייצבים בשבת, בשעה היעודה ומתיישבים סביב לבעלת הבית. כשכולם מוכנים, מתחילה בעלת הבית לקרוא בקול את המזמורים. היא קוראת בקול פסוק אחד. למשל: "שיר למעלות" וזבי החוטם חוזרים אחריה: "שיר למעלות". היא ממשיכה וקוראת את הפסוק השני: "אשא עיני אל ההרים", וגם הם משתדלים שלא לפגר ואומרים אחריה: "אשא עיני אל ההרים".

כך מתקדמים פסוק אחר פסוק ופרק אחר פרק, במשך דקות ארוכות. מדי פעם הערנות מעט פוחתת והזאטוטים מתנמנמים, אך הרפיון זמני בהחלט. בעלת הבית מתעשתת ומטעימה מיד בקול רועם את הפסוק הבא: "מאין יבוא עזרי?" וכולם נבהלים וחוזרים מיד בצייתנות אחריה: "מאין יבוא עזרי?"

ישנם "תהילים" לאורך כל שעות היום, כשבכל אחד מהם מחלקים למשתתפים ממתק אחר. התהילים אצל צוקרמן למשל, אהודים במיוחד "כי שמה מחלקים לנו גם וופל וגם פרס!" גם התהילים אצל "עזרא" פופולריים, רק מה, היא לא מוותרת להם אפילו על קוצו של יו"ד ודורשת תמורה מלאה, לקרמבו האהוב בחורף ולקרטיב הנכסף בקיץ.

ישנם גם "זייפני תהילים". ילדים שמכירים את זמני התהילים בכל רחבי העיר וטורחים להופיע עם מבט מיתמם.

ישנם גם "זייפני תהילים". ילדים שמכירים את זמני התהילים בכל רחבי העיר וטורחים להופיע עם מבט מיתמם חמש דקות לפני תום ההקראה, ונעמדים עם כולם לקבל את התמורה המתוקה. כך חולפת השבת בנעימים, כשהילדים נודדים מ"תהילים" אחד למשנהו, מלקקים ומוצצים בהנאה ובחשק את הממתקים ומשווים זה עם זה את הפרסים.

פעם אחת באחד מימות החול, הגיעה חבורה רועשת של ילדים לשחק עם ילדי. עמדתי במטבח וטיגנתי חצילים לשבת, כששמעתי את בתי מודיעה חגיגית: "עכשיו נגיד תהילים ומי שרוצה לקבל 'שלוק' (מעין קרטיב בגרסה מוקטנת) יגיד אחרי!" כנראה שהסמכותיות בקולה עשתה את שלה, או שמא היה זה ה'שלוק' הנכסף, בכל אופן, בין רחשי הטיגון יכולתי לשמוע מכיוון הסלון את "שיר למעלות" עם וריאציה קלה על הנושא (כשאחד הפסוקים נשכח והיה צריך לומר משהו במקומו).

"משחק התהילים" נמשך עוד ועוד, כשהבת שלי שיכורה מתחושת הכוח, מאלצת את החבורה הנכנעת לומר עוד ועוד פסוקים. כשהיא התחילה לערבב שם "ברכות השחר" עם "ברכות הנהנין", נכנסתי לסלון ושחררתי את חבורת "אסירי השלוקים" לחופשי. כל אחד זכה ב'שלוק' ומסטיק (תוספת שלי כפיצוי) והבת שלי זרחה מאושר.

כשהם הלכו היא הופיעה במטבח והודיעה חגיגית: "אימא, מהיום נעשה גם אצלנו "תהילים"! תקני מסטיקים, בפלים ומוחקים עם ריח!"

למה לא? חשבתי לעצמי, אני אקנה בשמחה! גם במבות וביסלים ומרשמלו וביגל'ך וקרמבואים וטופי ומה שהיא רק תרצה... אחרי הכל, ילדים שמבקשים לשחק ב"תהילים" זה לא דבר כל כך מצוי...