|
השבוע בני עירי השוכנת במרכז גוש דן ההביל, זכתה לחוות מקרוב את פשר המושג "החיים בזבל". עובדי התברואה בשביתה מזה שבועיים, מה שמבטיח לתושבים המעונים - עיר מעלת צחנה.
ערמות של אשפה מגובבת מכסות את המדרכות ועוברי האורח התמימים מנסים נואשות לפלס את דרכם בין ה"מוקשים", כשהאמהות הדוחפות עגלות, נאלצות אף לרדת לכביש. שערו בנפשכם, מה מסוגלת לעולל שביתה בת שבועיים, בחום הכבד של אמצע הקיץ, לתערובת הפנטסטית של שיירי דגים, עגבניות מעוכות, טיטולים מלוכלכים, ביצים מעופשות, ומני פסולת מגוונת אחרת שמייצר הזן האנושי.
כך נאלצים, אני ובני ביתי מדי לילה בשוכבנו במטה, למלא את ריאותינו באוויר המעופש ולשמוע את נהמת החתולים המתפטמים בניסיונם להרחיק את צבא החולדות המתקרב. לאחר חינגת הלילה הפרועה שהללו ערכו, היה מצב הררי האשפה אף גרוע יותר. השקיות המזיעות רוטשו באכזריות והקרביים שלהן נשפכו החוצה והתגוללו על פני המדרכה.  | | בני האנוש, מהווים רקמה עדינה התלויה זה בזה בהדדיות מוחלטת, ממש כ"גוף" אחד. | | |
אינני מאשימה את עובדי התברואה. באמת לא ניתן לעבוד בעבודה כל כך מלוכלכת ולא לקבל כל תמורה ואני מקווה שישלמו להם במהרה את המגיע להם. יחד עם זאת, דבר אחד מתבהר לי מ"החוויה הריחנית" הזו, ההבנה עד כמה אנו, בני האנוש, מהווים רקמה עדינה התלויה זה בזה בהדדיות מוחלטת, ממש כ"גוף" אחד. מספיק ש"איבר" אחד יחליט לפתוח בשביתה וכבר כל "הגוף" "חולה" וסובל.
בימים בהם המושג "כל ישראל ערבים זה לזה", נשמע יותר כסיסמא ריקה מתוכן, באים מלמעלה ומוכיחים לנו שחור על גבי לבן, או יותר נכון, שיירי טונה על גבי קוטג', כי אנו זקוקים זה לזה כמו... אוויר לנשימה.
פורסם בתאריך:
8/8/2004
| 
