"תראי מה יהיה לך כשהילדים ילכו לגן".
"תראי מה יקרה כשיגיע הקיץ!"
"שום דבר לא יעזור לך!"
"זו מלחמה אבודה. את יכולה להתחיל ולהתייאש מעכשיו!"

המשפטים הללו, שנאמרו תדיר על ידי שכנותי המנוסות, נשתמרו בתודעתי כל העת, כשהם גורמים לי לשמור על ערנות ודריכות מוגברות.

"לי זה לא יקרה!", שיננתי בדבקות, "זה פשוט לא בא בחשבון!"

הילדים הלכו לגן. הקיץ בא. ועמו הזיעה הדביקה והניגרת. בכל פעם הייתי נושאת תפילה חרישית, שהמכה הזו תדלג על ילדי והייתי קופצת כנשוכת נחש לשם כל סימן קל שבקלים.

עד שהבלתי נמנע קרה גם לנו.

כבר כמה ימים שהבחנתי בגירוד האופייני הזה מאחורי האוזניים ובעורף. נתנאל בן הארבע גירד וגירד, ודווקא הפעם ניסיתי להתעלם מהמתבקש ודחיתי את ההתוודעות למציאות העגומה לאחר-כך. הבעיה עם ה"אחר כך" בנושא הזה, שהן מ-ת-ר-ב-ו-ת.

כשנעהל'ה בת החמש הצטרפה למחול הגירוד, כבר לא יכולתי להתעלם ובתחושת קבס בדקתי להם את הראש.

"אימאל'ה - כינה!" צרחתי מבועתת, מחפשת שרפרף לעמוד עליו. הבעיה שכינים בניגוד לעכברים או מקקים, לא ממש מתרשמות משרפרפים.

השניים הביטו בי מוקסמים. הם מעולם לא זכו לראות את אמם יולדתם במן מצב משעשע שכזה.

"אימא" המשיך נתנאל. "אולי נגדל את הכינים? אף פ'ם לא היה לנו בעלי חיים בבית"

"אימא, יש לנו כינים?" שאל נתנאל. "כן, ברר, מגעיל נורא", עניתי והתחלתי להתגרד בעצמי.

"גם ליוסי ושמוליק ודני מהגן שלי יש", הוסיף נתנאל ואמר בחיוך "ועכשיו גם לי יש!"

"אימא תעשי לנו טיפול?" שאלה נעה בהתעניינות והיה נראה שהשניים בניגוד גמור אלי רגועים להפליא מהמצב.

"בטח. נעשה את כל הטיפולים!", הבטחתי חגיגית.

"יש!" אמרה נעה "אז תתני לי פתק לגננת והיא תיתן לי פרס, כמו לילדות אחרות שעושים להן טיפול!"

"על זה נותנים פרסים?" רטנתי, בעודי מחייגת בבהילות לבייביסיטר.

"אימא" המשיך נתנאל. "אולי נגדל את הכינים? אף פ'ם לא היו לנו בעלי חיים בבית".

"מה?!" שאלתי מזועזעת מהרעיון. מילא לגדל דגי זהב באקווריום, אבל כינים?

"אז מה נעשה להם?" שאלה נעה, שרעיון גידול הכינים כחיות שעשוע דווקא קסם לה.

"מה זאת אומרת מה נעשה להן?" שאלתי כשעיני רושפות זיקים מסוכנים, "נהרוג אותן! נמחץ אותן! נכלה אותן!".

"אבל אימא", המשיך נתנאל להציק לי "זה צער בעלי חיים, תהיה לך עברה! יהיה לך שק מלא עברות!"

בשלב הזה לא נשארה לי אפילו לחלוחית של חוש הומור או סבלנות, לא כשלילדים המטופחים והמושקעים שלי יש... כינים!

הזמנתי את הבייביסיטר וטסתי לבית המרקחת.

עמדתי לחוצה בתור, מרגישה שהכינים המרושעות הללו ממש "נושפות לי בעורף". כנראה שהבהילות על פני ניכרה, כי הגבר שלפני פינה לי את התור באדיבות.

"אאאני צריכה משהו נגד..." וכאן התכופפתי לעבר הרוקח ולחשתי "כינים".

הרוקח הביט בי משועשע ושאל בידענות: "פעם ראשונה?"

"כן. ואחרונה!" עניתי בנחרצות.

"גיברת, גיברת," הוא אמר בניסיון שווא להרגיע אותי. "אל תילחצי כל כך. לכולם יש. אין מה לעשות הרבה."

"מזתומרת אין מה לעשות?" שאלתי כעוסה, מרגישה בנשיכה ליד האוזן השמאלית.

"זאת אומרת, שמטפלים והן נעלמות, אבל הולכים שוב לגן ושוב נדבקים." הוא השיב לי בסבלנות.

ההסברים שלו לא ממש הרגיעו אותי, כינים מבחינתי יש רק לילדי מעברה מוזנחים ובודאי שלא לילדי שלי! ובהחלטיות נחרצת ביקשתי: "תן לי את כל מה שיש לך נגד, אני כבר אטפל בהן!".

חזרתי הביתה עמוסה בתכשירים ללוחמה קונבנציונאלית וכימית, חדורת רוח קרב ועצבנית.

הבייביסיטר נשארה לעזור לי להרחיק את הנגע, כשהיא מבטיחה לי שיש לה ניסיון רב בעניין, ("אל תדאגי גברת הולצמן, לכל האחים שלי יש!").

התחלנו עם המוצר שהרוקח המליץ עליו ביותר. החבר'ה ישבו באמבטיה לפי התור, כשהם מנצלים את ההזדמנות לאמבטיה ממושכת ולהצפה רבתי של המקלחת.

הספקתי למלא מכונה, כשאני אומדת את שאר הכביסה בכשלוש-ארבע מכונות נוספות.

לאחר הטיפול הגיע שלב הסירוק, אותו השארתי לבייביסיטר המנוסה, כשאני מנצלת את הזמן לדחוף למכונה את כל הבגדים-פיז'מות-מצעים-מגבות, שהיו בטווח נגיעה בילדי בשבוע האחרון. הספקתי למלא מכונה, כשאני אומדת את שאר הכביסה בכשלוש-ארבע מכונות נוספות.

כשהילדים היו נקיים וריחניים ומסורקים למשעי, נכנסתי גם אני ל"אוברול", מותירה את החבורה לשירותי הקריינות של הבייביסיטר הנאמנה.

כשסיימתי את הרחצה והטיפול יצאתי מהאמבטיה, מגלה את ילדי המתוקים והבייביסיטר שרועים על המיטה, זה בצד זה, שקועים בסיפור מרתק.

התיישבתי לצדם, נושמת לרווחה ומתמוגגת מהמראה הפסטורלי. כשהסיפור הסתיים ילדי נפרדו מהבייביסיטר בחיבוקים ונשיקות ואני שחררתי אותה, לא לפני שקיבלה מידי תשר נאה, על העזרה וההשקעה.

סגרתי אחריה את הדלת וניגשתי אל הילדים לקרוא ביחד "קריאת שמע".

"אימא," אמרה נועה. "הבייביסיטר אמרה שגם בפעם הבאה שיהיו לנו כינים היא תבוא לעזור לך."

"לא תהיה פעם הבאה." עניתי לה בחיוך סובלני, כשאני מלטפת את ראשה בחיבה.

"אבל אימא", היא התעקשה והוסיפה -

"הבייביסיטר פחדה להגיד לך, אבל גם לה לפעמים יש..."