מזה זמן רב שהמושג 'ללכת לקניות' כבר לא מתייחס לקניית לחם אחיד, תבנית ביצים ושני לבן במכולת השכונתית. גם אני, כמו במשפחות רבות בישראל, מחכה לסוף החודש, שהתלוש יגיע ו... יוצאת לקניות.

מרכז הקניות גדול וממוזג, ומהווה מפלט אידיאלי מהשרב המעיק שבחוץ. אני משלשלת מטבע של חמישה שקלים ומצטיידת בעגלה הענקית. (כמה שאקנה, עדיין יראה לי שלא עברתי את הגבול).

"מבצע!" "שניים במחיר של אחד!", "הזדמנות!", "קנו ארבעה והחמישי במתנה!", "חינם! (*לא כולל דמי אריזה ומשלוח.)" "20% תוספת מתנה!" "פרסים יקרי ערך!" ועוד ועוד סיסמאות והבטחות נפלאות על כל צעד ושעל.

אני מתחילה במסע הקסום, מעורר החושים ושובה הלב, בין הטורים האינסופיים של מוצרי הצריכה. ("אני באמת 'צריכה' אותם. אני פשוט מוכרחה!"). "שלושה במחיר של שניים!" זועקת לעברי האריזה של מלבין האסלה לשירותים. (וואו, זה ממש משתלם! מה יכל להיות? בין כך ובין כך האסלה תמיד זקוקה להברקה!). "קנו ארבעה והחמישי במתנה!" צדה את עיני אריזה נוספת של גלילי נייר אלומיניום. ("גם זה בחישוב לטווח הארוך, ממש כלכלי!") "רק היום, 20% חסכון" - מושך את עיני מארז מלפפונים כבושים במלח ("לא נורא שאנחנו אוהבים בחומץ דווקא, ככה זה 'ילך' פחות!").

"רוצה לטעום גיברת?" פונה אלי דיילת חיננית כשהיא מגישה מתחת לאפי מאפה טרי ממולא גבינה ניחוחית. "רק היום במבצע! קונים 2 חבילות, מקבלים בצק עלים במתנה!" ("מממ טעים. כדאי שיהיה בבית, וגם בצק עלים זה ממש נחמד, אפילו ש...למי יש זמן לאפות בכלל?")

הערימה בעגלה הולכת ותופחת, כשרשימת הקניות בה הצטיידתי, כבר מזמן נזנחה לאנחות.

הערימה בעגלה הולכת ותופחת, כשרשימת הקניות בה הצטיידתי, כבר מזמן נזנחה לאנחות, לנוכח שפע ההזדמנויות הבלתי חוזרות.

כשאני מגיעה למחלקת מוצרי חשמל, אני רואה את אופה הלחם שקניתי בחודש שעבר ("במבצע שלא יחזור") כעת זול ב35 שקלים! מרגיז! במיוחד בהתחשב בעובדה, שלאחר שבועיים רצופים של ניסיונות אפיה יצירתיים, זנחנו את אופה הלחם לאנחות, וכעת הוא מונח כאבן שאין לה הופכין ותופס לי מקום על השיש! מעניין, בשעתו הייתי בטוחה, שזה בדיוק מה שחסר לי בחיים - אופה לחם! זה מה שיהפוך את חיי לנוחים הרבה יותר, שלא לדבר על בריאים! וכשהחישוב הכלכלי שערכתי, הוכיח שאני מחזירה את ההשקעה תוך מספר חודשים, (לחם ביתי, מול צריכה קבועה של לחם מחיטה מלאה במכולת), אז וודאי שהגשתי את הכרטיס ללא היסוס, לגיהוץ מהיר.

בדומה המתינו לי בבית: הליכון אוטומטי, 14 מהירויות ("נפלא לעשות הליכה בבית, חוסך את הבייביסיטר וגם לא מזיעים!"), קיטורן (" אפשר להבריק כל פינה ולקראת פסח זה מ-ש-ה-ו!") "מכונת מסז' ("הרבה יותר חסכוני ממסז'יסטית מקצועית וזמין ביותר!"). מכונת קפה ("מממ אין כמו ניחוח של קפה טרי בבוקר וגם חוסך את הצורך בבתי קפה!"). ועוד כהנה וכהנה, שלל מוצרים מהחוברות של ויזה, ישראכרט, המכרז של המדינה ומכרז כהלכה.

לא שאני קונה כפייתית או משהו, פשוט ניחנתי בכשרון אקונומי וחוש כלכלי מפותח ואני לא מסוגלת להחמיץ את הזדמנויות הפז שנקרות על דרכי. (ובאופן מתמיה הן נקרות על דרכי בכל רגע ורגע.) ושלא תחשבו לרגע שאני בעלת אמצעים, ממש לא! יעידו על כך ה'אובר' המנופח שלי ומנהל הבנק, שמתקשר אלי בקביעות מרגיזה.

איך שלא יהיה, לאחר שעתיים מאושרות של ליקוט חופשי מהמדפים, נעמדתי בתור לקופות. העגלה הענקית שלי קבלה ממדים רגילים, בהתחשב ב"הר" שנערם בתוכה. היה שם כל טוב הארץ: משחות, שמפואים, כלי מטבח, קונסרבים, קפואים, מעדנים ועוד ועוד...

"בבקשה גיברת, יש כרטיס מועדון?" העירה אותי הקופאית מהחלומות בהקיץ. בדיוק חלמתי על הזכייה הגדולה שמחכה לי, כשאשלח את המכסים של עשרות המעדנים שרכשתי לרגל מבצע הקיץ.

"בטח שיש!" אמרתי והוצאתי את כרטיס "הקונה המתמיד". היא העבירה את הכרטיס ואת תכולת העגלה.

"אלף שש מאות, שבעים ושניים שקלים בבקשה!" היא אמרה ביובש ויכולתי להישבע שהיא חוככת בדעתה מה אני הולכת לעשות עם ששת מארזי הפצירות לציפורניים, שנחו שם בראש הערימה.

"כמה תשלומים?" היא שאלה.

מיד כששמעתי את הסכום האסטרונומי, חלק מחדוות הקנייה התפוגג ונעלם.

למרבית הפלא מיד כששמעתי את הסכום האסטרונומי, חלק מחדוות הקנייה התפוגג ונעלם. "מה באמת לכל הרוחות אני עומדת לעשות עם כל הפצירות הללו?" שאלתי את עצמי מבועתת ונראה שהתעוררתי מתוך חלום, כי לפתע הדבר היחידי שהתחשק לי לעשות, היה לעזוב את הערימה הזו על הסרט הנע ופשוט להסתלק משם.

"את יודעת מה." אמרתי בהיסוס. "חכי רק רגע". והתחלתי להחזיר לעגלה את כל המוצרים שנראו לי לפתע מיותרים, מרגישה שכוחות השליטה העצמית, שבים אלי מרגע לרגע.

"סליחה גיברת, אי אפשר ככה לשגע את כולם!" אמרה הקופאית ובצדק.

מנצלת את השתתקותה הפתאומית של המוכרת, נמלטתי עם העגלה העמוסה, אל עבר מדפי הסופר אל "מסע ההחזרות" המביש. כשסיימתי אותו חסרת נשימה ואדומת פנים, נפלטתי בחסות ההמולה אל הרחוב.

"אלף שש מאות, שבעים ושניים שקלים!" מלמלתי לעצמי בבעתה. "אני מוכרחה להפסיק את הטירוף הזה. זהו. אני עם רשתות השיווק הגדולות גמרתי!" ובתור צעד ראשון להחלמה, חזרתי למכולת השכונתית - בלי מבצעים, בלי הנחות ובלי החמישי חינם, אל הקניות הפשוטות של ה"לחם האחיד, תבנית הביצים ושני הלבן".