"לפני הרבה שנים, אולי מאתיים, בכפר מרוחק בפולין המושלגת, היה פריץ אחד גוי ולא חכם במיוחד. אותו פריץ היה לו שיגעון מיוחד לכלבים. הוא אהב לסרק אותם, להלביש להם אפודות קטנות, לפנק אותם במיני מטעמים, בקיצור... כל מה שהוא מנע מהיהודים שחיו בכפר שלו, הוא השקיע בכלבים.

יום אחד נכנס באותו פריץ שיגעון והוא מחליט ללמד את הכלב שלו לדבר.

יום אחד נכנס באותו פריץ שיגעון והוא מחליט ללמד את הכלב שלו לדבר. היות והוא מעריך את חכמתם של היהודים ומצד שני רוצה גם קצת להתעלל בהם, הוא ניגש למושק'ה - יהודי בר אוריין שידוע בחריפות שלו, ומבקש ממנו, שילמד את הכלב שלו לדבר כמו בנאדם או שהוא כבר ידאג למרר את חייו.

לא יהודי כמו מושק'ה, יטמן את ידו בצלחת, כשמזדמנת לפניו כזו הזדמנות פז. ובמקום להתקף בבהלה, הוא חושב קצת ועונה לפריץ במלוא הרצינות, ש"זה יעלה הרבה כסף וגם ייקח לא מעט זמן". הפריץ שואל "כמה?" ומושק'ה עונה, "שבערך בחמש שנים הוא חושב שהוא יצליח ללמד את הכלב לדבר", ודורש בשכרו סך מפולפל של 5,000 רובל. אחרי הכל, הוא נדרש לעשות את הבלתי אפשרי. הפריץ הולך ומושק'ה שב לביתו, כשבאמתחתו 5,000 רובל טבין ותקילין.

כשהוא מגיע וזוגתו רואה את הכסף היא נחרדת ובטוחה שהוא גנב אותו, אך לאחר שהוא מספר לה את הסיפור, היא מזועזעת אף יותר וצועקת: "גיוואלד! השתגעת?! אתה רוצה להרוג אותנו? איך תלמד כלב לדבר?" אבל מושק'ה לא נבהל ואומר לה בהגיון: "תראי אשתי, חמש שנים זה הרבה זמן - או שהכלב ימות, או שהפריץ ימות או שמשיח יבוא...".

"ובנוגע אליך ידידי", הוסיף בעלי ואמר, "מה יש לך לדאוג? הכל ספקולציות! איננו יודעים מה טומן בחובו העתיד והכל יכול לקרות - או שהכלב ימות, או שהפריץ ימות או שמשיח יבוא! ועכשיו בא, תטעם מעוגת האגוזים המדהימה הזו, שאשתי אפתה במיוחד לשבת, תשכח מהצרות ונשמח ביחד. ומי יודע, אולי באמת עד אז משיח כבר יבוא?"

אריק חייך. נראה היה שמעט הוקל לו... ואחרי שהוא טעם מהעוגה, זו כבר הייתה עובדה גמורה.