חובבי דקדוק ימצאו ענין מיוחד במאמר זה. אלה שאין להם שום חביבות מיוחדת לנושא (כמו לכותב שורות אלו, למשל), יסתפקו בהתייחסות לתוכן הדברים. והוא, לדעתי הרבה יותר משמעותי ומענין.

בתפילת שמונה עשרה, בסוף ברכת 'מודים אנחנו לך', מובא הנוסח הבא: ''וכל החיים יודוך סלה ויהללו את שמך באמת''.

תבדקו בסידור, ותראו שהתיבה הראשונה ('וכל') מנוקדת היא בחולם.

וכאן נעמוד על הערה קצרה של הגאון מווילנא (בספר 'מעשה רב' - פסקי הלכות והנהגות של הגאון מווילנא), שאמר שיש לומר 'וכל' עם קמ''ץ - וכָל החיים וכו'.

מה רצונו? מה כוונתו? מה ההבדל הגדול שבין ניקוד בחולם לבין ניקוד בקמ''ץ?

דומני, שבאמת כוונה שונה היא לגמרי, בין ניקוד זה לניקוד זה.

שכן הניקוד בחולם יוצר מילה בפני עצמה, המגדירה את ה'כמות' של אלה שחיים, שכולם יודו את ה'. ולכן, כאשר מנקדים בחולם, כוונת ''וכל החיים יודוך סלה'' היינו כל אלה שחיים, כל הבריות, הם שיודוך.

ואילו כאשר ננקד בקמ''ץ, המילה ''וכל'' היא נסמכת, וממילא היא מגדירה את כלליותן של החיים. לאמר, כי ההודאה נובעת היא מכל החיים כולן, מכל בחינה שבהן. בכל לבבך נפשך ומאדך, בכל רמ''ח אבריך ושס''ה גידך. לא רק כל מי שהוא חי, אלא גם כל בחינת חיות המצויה בו, לאורך ולרוחב ו(בפרט) לעומק.

בניסוחו של אומן ההגדרה, רבי יצחק הוטנר זצ''ל: ''יכבשו הדברים את תמצית הוויתו, את קרקע נשמתו, את דם הנפש שלו''.

בפעם הבאה שתתפלל, שים ללבך את תוכן הדברים. באמרך 'מודים אנחנו לך', אמור את המשפט בכוונה. לא רק כוונה כזו שמשמעותה לתפילה הנאמרת בהבנה, ושאין המחשבה משוטטת לה אי שם בזמן שהפה מדבר.

אלא גם כוונה כזו שמשמעותה שהלב מופעל עד מלא עומקו, ושההודאה נאמרת עם כל הרגש, כל החיות (הוא''ו בשורו''ק), בבחינת 'כל עצמותי תאמרנה'. ככה צריך להודות.

ולכן 'וכָל החיים' מנוקד בקמ''ץ, בנסמך; כי כך היא הצורה הנכונה של ''יודוך סלה''.

הערה של הגאון מווילנא.

הארה.