מעגל החיים מספק הזדמנויות רבות לחגוג, כך שיש די הרבה שמחות בחיים: אירוסין, חתונה, ברית וקידוש, בר-מצווה ובת-מצווה, ולפעמים אפילו פדיון הבן. כל אחד מן המאורעות האמורים הוא סיבה למסיבה. וכשיש מאורעות כאלו אצל כמה וכמה צאצאים, וכן אצל קרובים ובני דודים - או אפילו סתם חברים - זוכים בסופו של דבר להשתתף בשמחות רבות.

מעמד מיוחד יש לאדם שאינו רק משתתף בשמחה, אלא שהשמחה עצמה היא 'שלו' (החתן, התינוק שנכנס בברית וכו'). כשמתייחסים לאדם כזה, נוהגים לקרוא לו: "בעל השמחה". הוא זה שעושה את השמחה, הוא זה שמייצר את סיבת האירוע - וגם לעיתים מספק את החומרים הנצרכים לחגיגה המתאימה לו (קרי: אוכל ואוכל...).

חלק חשוב בכל שמחה הוא נתינת הברכות - המשתתפים מברכים את בעלי השמחה ("שתזכו לעוד הרבה שמחות" וכו'), ובעלי השמחה את המשתתפים (תשאלו רווק ממוצע כמה פעמים הוא שמע את ה"בקרוב אצלך" וכו'). כל מאורע הוא הזדמנות לברך שהשמחה תמשיך הלאה, שתתן את השפעתה הברוכה ותסלול את הדרך לעוד ועוד שמחות שיגיעו בעקבותיה. ומי שבא לשמחה ואכל רבע-עוף ולא בירך... חיסר חלק משמעותי מהשתתפותו בשמחה.

בדרך כלל הברכות הן הדדיות וזורמות בשני הכוונים, אך על פי התודעה היהודית יש סיבה עמוקה לשם התואר שניתן ל'בעל השמחה'. הוא 'בעלים' על השמחה, היא 'שלו', הוא זה שיכול להעביר אותה הלאה ביתר יעילות. מובן שכולם מברכים דווקא אותו, אבל סגולה מיוחדת יש בכוח הניתן לו לברך אחרים (ומכאן המנהג לבקש ברכה מחתנים וכלות ביום חתונתם).

סגולה דווקא לבעל השמחה?

אולם נשאלת השאלה מאיפה הגיעה לו, לבעל השמחה, 'סגולה' זו? האם אמנם נכון הדבר שהברכות שלו במצב זה חזקות יותר, מועילות יותר? וכי בגלל שהוא עושה בר-מצווה או חתונה או משהו כזה, פתאום יש כוח מיוחד לברכות שלו להתקבל?

ובכן, אכן כך הדבר!

כי מי ששמח יותר, יש לו כוח גדול יותר להעביר את השמחה הלאה.

אביא דוגמא לדבר. מצווה יש על הכוהנים בכל יום לברך את עם ישראל ב"ברכת כוהנים". ועם כל זה, לא נהגו לעשות כן אלא בארץ ישראל ולא בחוץ לארץ. ומדוע? כותב הרמ"א (בסוף סימן קכ"ח. הרמ"א היה מגדולי פוסקי אשכנז, ודבריו הם חלק בלתי נפרד מן ה'שולחן ערוך') שהטעם הוא בגלל הפסוק: "טוב לב הוא יברך" (תזכרו בבקשה את הפסוק הזה להמשך). רק מי ששרוי במצב של 'טוב לב', הוא שיכול לתת את הברכות.

וממילא, העם השרוי בחוץ לארץ, בגלות, שטרוד במחשבותיו והרהוריו, אין לו אפשרות של יצירת 'טוב לב' הנצרך לנתינת ברכה.

ולכן ביום טוב - אשר השמחה מצויה היא תמיד בימי חג ומועד - אז באמת יש ברכת כוהנים אף בחוץ לארץ, אלו דברי הרמ"א. זו דוגמא מעולם ההלכה, והאמת היא שבתחום הקבלה יש הסברים עמוקים לעניין.

הזוהר מסביר, שמי ששרוי בשמחה, אכן מושך הוא ממבועי השמחה של מעלה. ה' ממשיך את כל שפע הברכה על ידי מי שעושה 'כלי קיבול' לברכה, וכלי הקיבול הזה הוא - השמחה. זהו העומק של הפסוק שהובא לעיל, "טוב לב הוא יברך".

אכן, שם הולם הוא זה:

"בעל השמחה"!

אתמול זכיתי, ובאה בתי הבכורה בקשרי אירוסין, לסימן טוב ולמזל טוב.

בעקבות מאורע משמח זה, נתתי את לבי לברר את העניין ולכתוב אותו בטור זה - ואני מברך אתכם ואת כל עם ישראל שיהיה תמיד בשמחה עד בלי די!