חודש אלול.

בתודעה של עם ישראל, יש רושם ברור ומיוחד מאד לחודש זה, המהווה הכנה לחודש תשרי ובו אנו צועדים לקראת ימי הדין. הדין שייערך הוא משמעותי ביותר, "מי יחיה ומי...", וניתן לנו חודש שלם להתכונן - להיות מוכנים וראויים ככל יכולתנו.

ולכן מובן, שההנהגה של חודש זה היא רצינית ביותר. מוסיפים בהקפדה על מצוות, ועל הכנה לחזרה בתשובה כראוי. אין מקום לקלות ראש - זהו זמן רציני ביותר. המילה 'רצינות' היא מלת מפתח כאן. ואכן אליה נפנה את הזרקורים.

פשוט בעיני, וזהו החידוש של המאמר הנוכחי, שחודש אלול הוא בעצם זמן בו יש להרבות במידת השמחה. לימוד תורה, קיום מצוות, תפילה, גמילות חסדים, את כל אלה לעשות בהידור - ובתוספת של שמחה. ואין כאן שום סתירה למילה 'רצינות' - כי אכן יש להתייחס ב'רצינות' הכי גדולה, אל הצורך בתוספת במידת השמחה!

אין פירושה של 'רצינות', שצריך להסתובב בעצבות. חלילה. התורה מרחיקה מאד את מדת העצבות.

ש להתייחס ב'רצינות' גדולה, אל הצורך בתוספת במידת השמחה!

גם אין ייעודו של חודש זה להיות שרוי תמיד בצער, מחמת תחושה שלא עלה בידך לקיים את המצוות כראוי - זה רק מביא לידי ייאוש ודיכאון (ובמאמר מוסגר: גם לאידך גיסא, טעות היא לחוש שכן עלה בידך לקיים את הכל כראוי - הרגשה שכזו אינה נכונה ואף מזיקה. ה'באלאנס' הראוי לשני רגשות 'סותרים' אלו הוא עניין גדול, הראוי למאמר בפני עצמו. ועוד המקלדת נטויה).

אבל ה'רצינות' הנדרשת היא לדעת שהעסק בתורה ובמצוות הוא עסק של חיים, ולכן אין להקל ראש בעניין כה חשוב וכה משמעותי. זו ה'רצינות' אותה יש לטפח, ושעליה יש להקפיד.

וזו גם הגישה למידת השמחה. כי גם היא עסק של חיים. גם היא בעלת משמעות וחשיבות מכריעות. וממילא, גם אליה יש להפנות את כל 'כובד' הרצינות.

כשהרציתי את הדברים בפני חבר, הוא תמה ושאל אותי: 'שמחה'? כהכנה לקראת ימי דין? וכי ראית אדם שניגש לדין בבית משפט אזרחי - כשהוא עומד להישפט על עבירה שעשה - ומרבה בשמחה? זה לא נשמע הגיוני!

והתשובה שהשבתי לו היא, שבאמת יש כאן חילוק.

בבית משפט, מובא הנידון בפני שופט שיחליט אם הנאשם ראוי לעונש על עבירה פלונית. ובאמת אין מקום לשמחה, אין לה שום קשר לעניין. אבל בנידון דידן, המשפט עצמו כולל דיון על מידת השמחה. חלק נכבד מן ה'קריטריונים' שעל פיהם יחליט השופט כיצד לדון הוא בתחום זה עצמו, וככל שאדם מרבה בשמחה בקיום המצוות שלו, הרי זה עוזר לו במשפט, ומביא על עצמו גישה נוחה יותר של פסק הדין!

את מה שכתבתי עד כה באופן כללי, ניתן לפרט. כי על חשיבותה של עבודת השמחה ניתן להביט ביותר מפרספקטיבה אחת.

ראשית, הלא זו הדרך הנכונה ביותר לקיום מצוות. הפסוק (דברים כח מז) בא בתביעות חזקות על חסרון מידה זו: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב...". ובודאי שהדבר הראשון שיש להקפיד עליו בתהליך התשובה הוא, להתקרב עד כמה שאפשר להליכה בדרך הנכונה.

ושנית, הספרים הקדושים מבארים, שהשמחה מראה על יחס עקרוני לתורה ולמצוות בכללותן. מי ששמח בהם, מראה בעצמו שהדברים מתאחדים עמו, הם קשורים לפנימיותו, הם שקובעים את הקצב הפנימי המצוי ברחשי לבבו. וממילא, גם היחס המגיע אליו מה'שופט' העליון הוא בהתאם - כי צורת המשפט שונה לאדם שקשור בפנימיותו לטוב. כשלון שלו נידון בצורה שונה לגמרי, מכשלון דומה שנעשה על ידי מי שאין פנימיותו זכה.

ושלישית, חודש אלול (ותשרי) מיועד בעיקר עבור 'בניית האדם מחדש', יצירת בסיס יציב שעליו יהיה אפשר להקים את שאר הבניין הרוחני. האם אין מדת השמחה אחת מאבני-הבניין היסודיות ביותר בתהליך זה?

אכן, לא נטעה אם נקבע שבחודש אלול צריך להרבות בשמחה. כי מידה זו כה חשובה, שחייבים-חייבים לכלול אותה בהכנותינו לקראת העתיד הוורוד.

ברצינות!