עוד מעט תענית...

"צום קל", מאחלים אנשים זה לזה. וכשנפגשות הבריות בגמר היום, מתגלגלת השאלה בחפשיות ובטבעיות כפתיחה לכל שיחה, כמובנת מאליה: "איך עבר הצום?".

דבר נורא הוא הצום הזה. אנו נאלצים להתמודד אתו בעל כרחנו, ואם כן הברכה שנזכרה לעיל הרי היא ודאי במקומה. אם נגזר עלינו לעבור חוויה קשה זו, לפחות שהיא תעבור במינימום של ייסורים!

אני מודיע שאני עומד להביע דעה על תופעה זו בכניעה מראש, כאחד שכבר יודע עוד לפני שהוא נכנס לקרב, שהמלחמה אבודה. קשה לי להעלות בדמיוני שהדברים יתקבלו - אבל 'יאללה', מה זה משנה, תנו לי לפחות להביע את חוות דעתי בצורה ברורה.

מה אומר לכם? זה ממש לא זה...

התענית נועדה להיות יום של התעלות רוחנית, של התרוממות מעל מגבלות החומר. כשאדם יודע מראש שבמשך יום זה הוא לא יכול לאכול, דעתו פנויה לעסוק בעיסוקים רוחניים, בתפילה, בהתעלות, בהרהורי תשובה. ומעל לכל - ברגשות של קירבת אלקים, שהן אינטנסיביות יותר ביום הכיפורים מעל ומעבר לכל יום אחר בשנה; היינו, למי שפותח את לבו לרגשות אלו.

"פותח את לבו" אמרנו. הכוונה למי שמראש מוותר לא רק על האכילה בפועל, אלא גם על המחשבות אודות 'כמה זמן נשאר עד צאת הכוכבים'... זה יימצא רק אצל מי שמשכיל לרכז את מחשבתו וכוונתו ברוממותו של יום, מתעלה מעל שפלות החומר ונמצא כל כולו אפוף ברובד הרוחני הטמון בפנימיותו של מועד נעלה זה, ובעיצומו של היום המכפר.

זו בעצם המטרה הפנימית של התענית שביום הכיפורים; לא יום של צער, אלא של רוממות. לא יום של חוסר מזון, אלא שהמזון שבו הוא מסוג אחר, הוא מזון רוחני ולא גשמי (כך ביארו השל"ה, ה"יסוד ושורש העבודה", ועוד).

אני מאחל אם כן לעצמי, לכם, לכל עם ישראל, שהצום יהיה "בעל משמעות". שהתענית תמצא מסילות ללב, ותגרום את ההתעלות שהיא אמורה לגרום. שבסוף היום, ההרגשה היחידה שתשאר בליבכם תהיה - חבל שזה נגמר כל כך מהר! (ברצינות!)

לא שאני רוצה שהצום יהיה קשה. חלילה. אדרבה, אם הצום קל, הוא מאפשר את הריכוז ואת ההתעלות עליה מדובר לעיל. כאשר הצום קשה, גם קשה להתעלות בו ברגשות רוחניות דקות.

אבל "צום קל" איננו מטרה בפני עצמה, ולכן אני לא מבין למה זו הברכה שתמיד נותנים בכזו נדיבות...

אז שתהיה לכם חווית יום כיפור של התעלות ורוממות... וגם צום "לא קשה במיוחד"...