כידוע, מצווה היא על האדם להיות שרוי בשמחה במשך כל השנה כולה, בכל יום ויום. אך ביותר מודגשת היא שמחה זו בחגים ומועדים, כאמור "ושמחת בחגך".

כיצד מקיימים מצווה זו?

התשובה לכאורה אמורה הייתה להיות, שאת השמחה יש למצוא בפן הרוחני. הקרבה אל ה' היא הכיוון דרכו משיגים את השמחה, כי הלא השמחה היא רגש רוחני ולא גשמי. אך הנה, גם בפן הגשמי יש קיום למצוות השמחה בימים טובים. לאכול מאכלים טובים, לשתות משקאות המביאים שמחה, כל זה הוא בכלל המצווה, ודברים אלו מפורסמים וידועים הם.

וכאן יש לשאול (ואכן, רבים שואלים את זאת): מה העניין בזה? האמנם אפשר להגיע לשמחה אמיתית על ידי אכילה? הייתכן שהמצווה הנעלית של 'שמחת המועד' תקוים בצורה כה גשמית, באכילה ושתייה? מה קורה כאן?

כדי להסביר את העניין, הבה נפתח במשל, ולא אני שממציא אותו. מדברי מייסד תנועת החסידות, הבעל-שם-טוב, נובעים הדברים. וכך הוא אמר:

משל לבן המלך שיצא מארמון המלוכה, והוצרך לבלות כמה שנים בכפר נידח. געגועיו למלך גברו בלבו, ולא היתה לו דרך לרוות את צימאונו העז לקשר עם אביו.

עד שיום אחד הוא קיבל בדואר מכתב מאת אביו. מאורע זה ריגש אותו מאד. מלא היה לבו בשמחה, והוא השתוקק לחוות שמחה זו במלוא עוזה. אלא ש...

המעשה החיצוני נראה היה זהה, ורק המטרה שטמונה במעמקי הלב שונה היתה.

אלא שאי אפשר לשמוח כראוי לבד. כך זה אצלנו בני אדם, שבכדי לשמוח - צריך שאחרים גם כן ישתתפו בחוויה. הוא רצה לשתף את בני הכפר, שגם הם ישמחו, אך הוא לא ידע איך וכיצד לעשות זאת. איך אפשר להסביר לאנשים כפריים פשוטים מהי גדלותו של מלך, על כל המשתמע? מה הם מבינים בגודל המאורע של מכתב מהמלך? אם הם לא יודעים מהו 'מלך' - איך יוכלו להעריך את החשיבות של העניין?

וזו העצה שהגה בן המלך. הוא הזמין את כולם למסיבה גדולה, והשתייה 'כדת'... כמה שירצו, חינם לכל דורש. והכל - על חשבונו.

כטוב לבם של בני הכפר בשתייה, הם התחילו לרקוד, ואף הוא רוקד עימהם. המעשה החיצוני נראה היה זהה, ורק המטרה שטמונה במעמקי הלב שונה היתה. הם רוקדים בעקבות ה'משקה', הוא רוקד מחמת המכתב של אביו. אבל סוף סוף הוא הצליח להשיג את השמחה שלו, על ידי ובעקבות השמחה שלהם. והנמשל:

בן המלך - זו הנשמה. המלך - הוא מלך מלכי המלכים, הקדוש-ברוך-הוא. הכפריים - אלו גופו ואבריו הגשמיים של האדם.

הנשמה רוצה להתעלות בקרבה המיוחדת של החג, אבל מה לעשות עם גוף עב ומגושם שאינו מבין מושגים עדינים ורוחניים?

מאכילים ומשקים את הגוף, עד שהוא מתחיל לחוש שמחה והתעלות - ואזי, אף הנשמה שמחה עמו, הגוף בשלו והנשמה בשלה. זהו הנמשל.

ובכך הוגדרה האכילה ביום טוב באור חדש לגמרי. אין היא מטרה לכשעצמה, לא בגלל ההנאה שבאכילה סועדים אנו את מעדני החג. אלא, האכילה נועדה כדי לרומם את הרוח, שהשמחה הרוחנית תמצא שותפות ותמיכה מהגוף הגשמי שאף הוא יהא שרוי במצב של שמחה.

דוגמא לדבר נמצא בהנהגה של יצחק אבינו. כאשר הוא רוצה למסור את ברכותיו לעשיו, מבקש הוא קודם שיביא לו עשיו 'מטעמים'. מדוע? האם הברכות יהיו 'שכר' עבור האכילה שעשיו מספק?

אין זה הפשט. אלא, הברכות שברוח הקודש ניתנו, צריכות להינתן על ידי אדם השרוי במצב הנפשי הראוי לרוח הקודש זו. ומה מביא את רוח הקודש הזו? מצאנו בכתובים שהנביאים עשו פעולות מיוחדות כדי לעורר את המצב הנפשי של שמחה, כי רק בכך יתכן שתחול רוח הקודש על האדם. נוהגים היו, לדוגמא, לשורר ולזמר, כי השירה גורמת את ההשראה הזו. כך היה אצל אלישע הנביא; כשמלך ישראל דרש ממנו נבואה, ביקש אלישע שייקחו עבורו מנגן, כדי לעורר את נפשו לשמחה.

בדיוק כך, רצה יצחק לעורר את נפשו לשמחה - על ידי האכילה.

וכך כותב הרמב"ן (בבראשית כה לד) בהסבירו את רצונו של יצחק במטעמים: "שהיה יודע בנפשו כי אחר האכילה היתה מתענגת ושמחה ויחול עליה רוח הקודש, כעניין [שנאמר באלישע]: "ועתה קחו לי מנגן, והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה' ".

הן הן הדברים שאמרנו. האכילה היא לא עבור עצם ההנאה שיש בה, אלא עבור שמחת הנפש המתעוררת לה בעקבות שמחת הגוף. זהו סוד האכילה ביום טוב.

המעמיק בדברים ימצא שהם שופכים אור חדש על סעודת החג. גישה שונה היא לגמרי, אם אוכלים את המאכלים - לא בשביל טעמם הערב לכשעצמו, אלא כדי להתעלות על ידי טעמם הטוב לשמחת נפש אמיתית וחדוות לב רוחנית-טהורה.

ודעו לכם, שבעקבות גישה זו - לא רק שהנפש מתרוממת יותר, אלא גם עצם הטעם של המאכל חביב יותר והנאתו מרובה. ודי בהערה קצרה זו למבין.

אסיים מאמר זה בציטוט שנמצא בסופם של מאמרים נוספים, אלא שדווקא כאן יש לו משמעות כפולה, לשון נופל על לשון: