60 שנה כבר עברו מאז נוסדה המדינה, ועדיין יש מחלוקות רבות וקיצוניות על איך להתייחס אליה. יש השוללים את המדינה לגמרי, כאילו אינה קיימת כלל, ולעומתם - בעברו השני של המתרס - יש החוגגים את 'יום הולדתה' בהלל וזמרה. ויש כאלה שבאמצע, שאמנם משתתפים בבחירות, אבל בלית ברירה ומתוך בקורת עקרונית.

ומה ההשקפה הנכונה?

אני רוצה לומר את דעתי כאן, והיא: שזה לא כל כך משנה. יהא כך או כך, בעד או נגד, האומנם יש כאן הבדל משמעותי?

יש דברים שחשובים בחיים. חשובים באמת. יש הבדלי השקפות אמיתיות בין בני אדם, שיוצרים דפוסי חיים לגמרי שונים. מנקודה של שומר תורה ומצוות אני מדבר, כי זה מה שאני, וזהו עולם המושגים שלי.

לדוגמא: יש הרוצים להקדיש את חייהם ללימוד תורה, ויש הרוצים לעסוק בעבודה יומיומית - ולקבוע עיתים לתורה. זהו הבדל אמיתי. אי אפשר גם וגם. צריך להחליט, או / או. כל אחד ימצא את המתאים לו/לה, וינהג לפי זה.

יש הרוצים להיות שייכים למחנה מסוים, ויש הקשורים למחנה אחר, ובשני המחנות - דגש שונה על עיסוקי החיים המהותיים. יעשה כל אחד כהדרכת רבותיו וכנטיית לבו. הבדלים של ממש הם אלו.

אבל, היחס למדינה? מה ההבדל? האם לומר הלל ביום העצמאות או לא, זו הנקודה? אז אם תרצה - תגיד, אם לא תרצה - אל תגיד, וזהו!

זה סיפור של דקות ספורות, פעם אחת בשנה. זה כל כך קצר, שאין פרק זמן זה מורגש.

המישור המעשי לעומת התיאורטי

אז על מה כל העניין הגדול? כל זה, במישור התיאורטי, כמובן.

כל מחנה מתייחס בחשדנות רבה למניעיו הפנימיים של המחנה השני - למה? האם זו הדרך להצלחה?

במישור המעשי, הכל כל כך שונה מהתיאור התלוש-מה מן המציאות שעליו כתבתי, סביב השאלה הגדולה הזו - כיצד להתייחס למדינה, נתפלגו המחנות. לומדים במוסדות שונים, חובשים כיפות שונות, לא מתערבים בקשרי שידוכין אלו עם אלו. כל מחנה מתייחס בחשדנות רבה למניעיו הפנימיים של המחנה השני.

למה, למה, למה?

האם זו הדרך להצלחה?

בתורה למדנו פסוק מפורש אודות הכוח של אחדות. היה זה כאשר בנו את מגדל בבל, למטרה פסולה ביותר. למדונו חז"ל שרצו הם להלחם בבורא העולם, היש לך מטרה גרועה מזו?

ומה עלה בגורלם?

אמר ה': כל זמן שהם באחדות, הם במהלך של הצלחה. כלשון הפסוק: "ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות". לא היתה עצה יעילה נגד התכנית שלהם אלא זו, שייעשה ביניהם פירוד - "אשר לא ישמעו איש שפת רעהו". זהו גרם לפילוג של מגדל בבל, וליצירת שבעים לשונות, וכידוע, רק הפירוד הוא שגרם לשיבוש התכנית, כי כל זמן שהם באחדות - "לא יבצר מהם"!

ועכשיו לענייננו.

כמה נפלא היה אם יכולים היינו אף אנו להיות באחדות. בני עם אחד אנחנו, בעלי אמונה אחת, היסודות מוסכמים הם לכולם. אז מה כבר הבעיה?

האם נוכל ללמוד לכבד את דעתו של השני גם אם היא לא נראית לי, אבל מפני שזכותו לחשוב קצת שונה ממני? האם אוכל להתאחד אתו ולבטוח בטוהר כוונותיו ולראות את עצמי כאח אמיתי? או שמא כל שוני שקיים בינינו יהיה תמיד מסך עבה המפריד ומבדיל, עד כדי כך שאין כבר מכנה משותף בחיים המעשיים?

שלום עליכם

בקידוש לבנה, אומרים זה לזה שלש פעמים: "שלום עליכם", ומשיבים: "עליכם השלום".

אחר כך ממשיך הנוסח באמירת "סימן טוב ומזל טוב יהא לנו".

מה הקשר בין אמירת השלום לבין המזל טוב שאחריו?

נראה לי לומר, שהנה כרגיל, כשבא אחד לחברו ואומר: "שלום עליכם", מיד חוכך השני בדעתו מה להשיב. התשובה ה'נכונה' תלויה היא בכמה גורמים. תלוי: איזו כיפה יש לשני? על אלו הכשרים הוא סומך? האם הוא משרת בצה"ל, האם הוא אומר הלל ביום העצמאות, האם...

באמירת קידוש לבנה, כל הלבטים הללו נחסכים, נעלמים. כשאומר לי מישהו "שלום עליכם", אני אפילו לא מסתכל עליו. אני מיד משיב - כפי הנוסח המודפס - "עליכם השלום", יהא אותו אדם אשר יהא.

כשזה קורה שלש פעמים ברציפות, מיד מתאים לומר - "סימן טוב ומזל טוב יהא לנו!"

הבה נלמד, ידידיי הקוראים, לכבד את בעלי הדעה השנייה והשונה. יעשה הוא כהוראת רבותיו, יעשה הוא כהחלטתו. לא ניתן לגרום, שעניינים של "מה בכך" בתמונה הגדולה והרחבה (ב"מאקרו"), יעיבו על האפשרות של שיתוף פעולה פורה, של אהבה ואחווה ושלום ורעות.

וכשזה אכן יקרה, לא נגביל את עצמנו לפעם אחת בחודש. במשך כל החודש כולו נוכל לאחל לנו ולכל עם ישראל:

"סימן טוב ומזל טוב יהא לנו".