|
האם תהיו מעוניינים, אולי, לקבל קצת ייסורין?
לא כאלה שקשים וכבדים מאד. משהו שאפשר לסבול בצורה קלה יחסית, שלא יפריע את מהלך החיים הקבוע, יש קופצים על המציאה?
רק רגע! לפני שתפסיקו לקרוא (מתוך מחשבה ש"לא את זה חיפשתי בטור 'הדרך אל השמחה', כנראה טעיתי בכתובת"), תנו לי הזדמנות קטנה להסביר.
יש מושג הנקרא "ייסורין של אהבה".
אך האם אין זה מעין אוקסימורון, סתירה מוחלטת? ייסורין זה דבר שלא רוצים כל-כך (המילים "כל-כך" אולי מיותרות כאן), ואהבה זה מושג חיובי ורצוי בכל קנה מידה - אז איך שתי מילים אלו נדבקות?
אך דעו לכם, שהייסורין הם דבר חשוב בחיים, שאי אפשר בלעדיהם [כן, אתם עדיין קוראים בטור 'הדרך אל השמחה']. ייסורין אמנם כואבים - לא תמיד, אבל הרבה פעמים. והם תמיד לא נעימים, ולעולם לא יחשוק בהם הלב.
וזו בדיוק הנקודה.  | | כי אם הלב תמיד מקבל את חשקו, האדם מאבד פרופורציות. | | |
כי אם הלב תמיד מקבל את חשקו, האדם מאבד פרופורציות. הוא שוכח את הדברים האמיתיים בחיים. הוא לומד להתעלם מהמגבלות שלו. הוא שוכח את קיומם של האנשים האחרים בעולם, כל אחד עם הצרכים שלו. הוא אינו ער למטרתו ותכליתו שלמענם הוא קיים.
הוא רק חושב על 'אני', וזה כבר באמת לא טוב.
הייסורין מלמדים אותנו שאנחנו בכל אופן מוגבלים, ושיש דברים לזכור חוץ מעצמנו.
ו (-פרדוקס!! - ) דווקא שם היא הדרך לשמחה.
כי כאשר אדם חושב רק על עצמו, הוא לא יכול לשמוח. בכלל. שמחה היא תמיד ביציאה מחוץ לגבולות, שמחה היא עם אחרים, שמחה היא בידיעה שאנחנו מוגבלים ויש אמת שהיא גדולה וחזקה מאיתנו. בלי זה, אין שמחה.
כאב? אף אחד לא מחפש כאב. אם מגיע מצב שיש את זה, לפחות נדע שיש לזה ערך, וננצל אותו למטרה נעלית.
אך ייסורין? ייסורין הם חיוביים, דבר שצריך. ייסורין הם כשאדם מגביל את רצונותיו, את מאוויי לבו. טוב לו לאדם שייסר את עצמו. ייסורין קלים. בשביל לזכור, בשביל להחדיר, בשביל לשמור על שיווי משקל בריא.
מה הם ייסורין אלה? מה לעשות באופן פרקטי?
הנה דעתם של שניים מגדולי ישראל:
רבנו יונה כותב כבר לפני כ-1000 שנה (באגרתו: "יסוד התשובה"): "ויהיה מייסר עצמו בכפיית יצרו... והן הם ייסורין של אהבה".
והגאון מווילנא כותב (באגרת הגר''א המפורסמת): "ועד יום מותו צריך האדם להתייסר, ולא בתעניתים וסגופים רק ברסן פיו ובתאוותו, וזהו התשובה, ולזה כל פרי העולם הבא".
כשאדם מתרגל להגביל את עצמו, לכוף את יצרו, לא להיכנע לכל מה שמתחשק - יוצאים דברים טובים מהנהגה שכזו. בסופו של דבר, זה משמח הרבה יותר מאשר אם עושים ככל העולה על הרוח ללא מגבלות.
הבה נלמד לייסר את עצמנו. לא בתעניות וסיגופים. לא בדברים קיצוניים. אלא ברסן הלשון, שלא לומר כל מה שרוצים. וברסן הפה, למנוע מלאכול את מלוא התאווה. ובכפיית היצר למעשים טובים, לעשות מה שצריך בלי להיכנע לעצלות ולשאר מידות שליליות.
אין כאן סתירה בין המושגים. אין כאן דבר הממעט ממידת השמחה. להיפך, רק בדרך זו יכול אדם להשיג שמחה פנימית ואמיתית. רק כשיש רסן לגוף הגשמי יכולה הרוח לחוש את רוממותה, את שאיפותיה, את השמחה העוצמתית הטמונה בקרבה.
אכן, ייסורין... של אהבה!!
פורסם בתאריך:
23/1/2005
| 
