כסף בא וכסף הולך (בעצם במיוחד הולך לפי הניסיון המועט שלי), ומסתבר שבחיים צריך כסף עבור כל מיני דברים שונים (יש צורך לפרט?) ובגלל זה, הולכים לעבוד. כלומר, וזו הנקודה כאן, שלא עובדים בגלל שזה תענוג (או "כיף" בלשון המדוברת), אלא כי צריך.

בצורת ביטוי נוספת: העבודה היא לא מטרה ותכלית לעצמה. היא רק אמצעי כדי להשיג את המטרה - התשלום שיבוא בעקבות העבודה. העבודה היא, אפוא, רק הכרח, אופן כדי להגיע ל..., אולי יהיה מי שיגדיר זאת - הרע במיעוטו.

אבל זה באמת לא נכון. תפקיד חשוב יש לעבודה. בלי זה - היינו משתעממים ומתבטלים. ועוד יותר גרוע, שהיינו נמקים והולכים בהעדר האתגר והעיסוק. חשוב שתהיה עבודה, כדי שיהיה מה לעשות - 'אדם לעמל יולד'.

עם הקטע הקודם אפשר להסכים, אפשר גם (אולי) להתווכח. לא משנה לי כל כך, כי לא זו עיקר הנקודה אליה מכוון מאמר זה. יש לנו דבר הרבה יותר נעלה לעסוק בו. נקודה שהיא גם מרוממת, וגם כזו שכל אחד יסכים עמה.

שתי גישות לעבודה

תארו לכם אדם שבאמת לא צריך לעבוד, הוא מסודר מבחינה כלכלית וכל צרכיו מטופלים. מה יעשה? ההמלצה שלי, שבודאי תסכימו איתה היא: שיקדיש את זמנו לעזור לאנשים, וזו באמת הדרך הראויה. שפשוט יעשה טובות לשאר בני האדם, להיטיב את חייהם, לתמוך בהם בשעה קשה או לספק את הצרכים שיש להם. האם יש דבר נעלה מזה? עולם חסד יִבָנה!

עכשיו נעבור לאדם רגיל מן היישוב, כזה שבאמת זקוק לכסף. במה הוא עוסק? אם ננתח, ניווכח שברוב המקרים העסק שלו הוא עדיין במידת החסד!

כמעט כל עיסוק כולל עזרה לאנשים.

אז אם נצייר לעצמנו נהג מונית (לדוגמא), הרי המבט שלו על עצמו יכול להיות שונה כל כך עם או בלי כיוון המחשבה הנ"ל. הוא יכול להגדיר את עצמו כמי שכל היום רודף אחר הכסף, וכתוצאה מכך עוסק בפן האנוכי של האדם - "אני, אני, אני" וכל היום טורח ומשקיע כוחות במה שעדיף היה אילו לא היה נצרך לכך.

בעצם אני עסוק כל היום בדיוק במה שאני באמת הייתי רוצה לעשות בתוככי לבבי!

אבל מאידך גיסא, הוא יכול להגדיר הגדרה שונה לחלוטין: נכון שאני גובה כסף עבור ההסעה. זהו כורח המציאות, זו הפרנסה שלי. אבל הֵי, גם אם הייתי עשיר כקורח הרי הייתי רוצה לעזור לאנשים, ואיזו עזרה נפלאה היא להסיע אותם ממקום למקום בשעה שיש להם צורך בכך? אז נכון שאני גובה כסף, אבל בעצם אני עסוק כל היום בדיוק במה שאני באמת הייתי רוצה לעשות בתוככי לבבי!

שתי גישות שונות הן אלו, המתאימות ככפפה לאותו מצב זהה. אותו אדם יושב מאחורי ההגה, ומבצע את אותן פעולות. אך האמינו לי, ההבדל ביניהם הוא כגבוה שמים מארץ וכרחוק מזרח ממערב.

האחד נמצא בצביטת המלקחיים של 'הרע במיעוטו' ורוטן בלבו כל היום על מר גורלו, והשני נמצא בגן-עדן עלי אדמות (כמעט...), שקוע כל היום בגמילת חסד עם הבריות ובעיסוק הנעלה ביותר שיש לעולם להציע. והכל בלי שישנה מאומה במעשיו בפועל, למעט שינוי בנקודת המבט.

לנהוג במונית - זה רק משל לנדון שלנו. כי באמת בכל עבודה יש איזה שירות לאנשים, יש תועלת מסוימת המגיעה לעולם בעקבותיה. כל אחד יוכל להתאים את המבט המוצע בזה לעבודתו הוא.

כמה נפלא יהיה אם נוכל להתרכז על המרומם שבעבודה זו בה אנו עובדים?!

את כל אותם הדברים שכתבתי עד כה, הריני מגיש שוב בפני הקורא - בכלי אחר. בציטוט כפי שהוא מנוסח בספר 'שערים בתפילה' מהג"ר שמשון פנקוס זצ"ל (עמוד מ"ה). ואף שיש כאן 'חזרה' כלשהי, ימחל לי הקורא על כך, לרגל חשיבותו ורוממותו של הנושא. וחוץ מזה, 'חזרה' זה לאו דווקא דבר רע, אבל על כך אולי נדון במקום אחר. מעתה, לדברי הספר הנזכר:

"מעשים רבים יכול האדם במעט כוונה ומחשבה להפכם מעניינים פשוטים וטבעיים לפעולות גדולות ונשגבות. דוגמא לדבר - עולם חסד יבנה. רובא דעלמא שעוסקים בדרך ארץ לפרנסתם, רוב פעולותיהם חסד הן עם הבריות: זה מחלק לחם וחלב בחנותו, וזה עושה בגדים להלביש אנשים; והנה מאחר שעושה זאת לפרנסתו אין בזה מצווה והמעשים הם בעצם בלי ערך, אבל אם יכניס מעט התבוננות וכוונה במעשיו, שיקבע בדעתו שבאמת כל עסקו הוא חסד ודאגה לבריות, ומה שלוקח עבור טרחתו ממון ומרוויח - הוא מן ההכרח להחיות נפשות ביתו ועולליו. אבל באמת כל עיקר רצונו עכשיו הוא להתחסד עם הבריות, ושמח הוא בחלקו על שעלה בגורלו לחלק לחם וכל מעדנים לשכניו - בניו אהוביו של הקב"ה.

הרי התבוננות וכוונה זו הופכים מעשים פשוטים למעשים נפלאים של חסד ובעלי תוכן פנימי, ולא רק צורך עצמו. ויש בזה העניין הרבה אופנים ואפשרויות שהכוונה תהפוך עפר ואבנים לכסף וזהב. ישמע חכם ויוסף לקח, ונבון תחבולות יקנה".

נכון שתמיד טוב לסיים בסיפור מעשה שהיה?

ובכן, אחר פטירתו של מרן ה"קהילות יעקב" זצוק"ל, הגיעו לביתו לניחום אבלים כל הצוות הרפואי שטיפלו בו בהיותו על ערש דווי.

בנו, הגאון הרב חיים קנייבסקי שליט"א, סיפר למנחמים על עיירה קטנה ברוסיה, שם חי רוקח יהודי, שהיה רחוק מאוד משמירת תורה ומצוות. פעם אחת נפגש אותו רוקח עם החפץ חיים. אמר לו החפץ חיים, אנא, בבקשה ממך, אף אם אתה גובה כסף עבור שרותיך, השתדל נא לחשוב גם, שהנך רוצה לקיים מצות בקור חולים ורפואת חולים.

אחר זמן רב, סיפר אותו רוקח, שדברי החפץ חיים חדרו ללבו, והוא שב בתשובה שלמה. הרב חיים פנה אל הצוות הרפואי, ושטח לפניהם בקשתו, שיכוונו אף הם בטיפוליהם וברפואותיהם למצוות בקור חולים ורפואתם. הוא נתן לכל אחד מאנשי הצוות העתק מספר "חיי עולם" (שחיבר אביו ה"קהילות יעקב"), בהוסיפו, שאם יעיינו בספר כדבעי, יוקל עליהם למלא בקשתו.

מההכרה שלי עם בני אדם, רבים הם שיוכלו להפיק תועלת מרובה מן הפרספקטיבה ה'חדשה' המוצעת כאן. ואם כך, והפעם מנקודת המבט שלי, עצם כתיבת מאמר שיעזור לאנשים, הלא הוא חלק מה'עולם חסד יבנה' בו אני עסוק ברגע זה.

אכן מחשבה מרוממת!