פעם בארבע שנים עוצר העולם את נשימתו, מפסיק את שטף החיים. הכותרות המעניינות כבר אינן מי מוביל בסקרים במרוץ נשיאותי זה או אחר, וכן כל שאר הנושאים הנחוצים נדחים למקום שני. ומה מככב?

כמובן, האולימפיאדה.

מי ניצח, מי הפסיד, כמה מדליות זהב וכולי - זה מה שמוביל את ההתעניינות העולמית.

נדבר מעט, ברשותכם, על כמה דברים שאפשר אולי ללמוד מן האולימפיאדה. וכן, על כמה שאלות שצצו בראשי לנוכח תחרות גדולה זו. משהו שניקח אתנו הלאה גם לתקופת הזמן הארוכה מאד שבין תחרות אחת לשנייה.

אני מתפעל, לדוגמא, מהאינטנסיביות של ההכנות של כל מתעמל. משקיעים שעות מרובות בכל יום בעמל מפרך.

וזאת, ללא הרף... למשך כמה שנים! שעות על גבי שעות, יום אחר יום, חזרה אחר חזרה משעממת, שוב ושוב. (תארו לכם כזו נחישות בשמירה על דיאטה; דמיינו כזו דביקות במטרה גם ביחס ליעדים רוחניים. חלום!)

ומה המסקנה של כל ההשקעה הזו, לקראת מה חותרים?

בדרך כלל, לעשות משהו שכל כולו אורך - שניות בודדות.

מבלבל אותי רק לחשוב על זה. שנים של השקעה יומיומית אינטנסיבית עבור... 10 שניות

זה עושה לי סחרחורת. מבלבל אותי רק לחשוב על זה. שנים של השקעה יומיומית אינטנסיבית, דיאטה קפדנית ואימונים מפרכים, עבור... עשר שניות (!!) של הופעה בפועל!

נמשיך הלאה.

סטטיסטית, רוב המשתתפים ייכשלו במאמציהם לקבל מדליה. "זהב" - יש רק אחת. עוד שני סגנים, וכל השאר - כלום, ותודה על המאמץ.

או. קיי. כל המשתתפים יודעים מראש שככה זה יהיה, אלה כללי המשחק. אבל תודו, זה בכל אופן מרשים.

ומה דעתכם על תופעה שעד כמה שהיא מעציבה - היא מצויה, חלק מן המציאות. יש ספורטאים שנכשלים בהופעה שלהם.

נכון שהשקיעו שנים ארוכות, ונכון שמאד מנסים, ונכון שעוד כל מיני דברים. אבל בסופו של דבר, בשניות הבודדות שיש להם להראות את התוצאות, קרתה תקלה מצערת - זה יכול לקרות לכל אחד - ונכשלו בהופעה הגורלית.

מעידה קלה, איבדו את שווי המשקל, הורידו להם נקודות.

איי, זה כואב!

ומה הלאה? האם מחייכים וממשיכים, או מתאבלים ונכנסים לדיכאון? (יש כאלה ויש כאלה, אבל זה באמת לא פשוט. כל אחד מזדהה עם התסכול שלהם, שלא נדע מכאלה צרות!)

האולימפיאדה האמיתית

ובכן רבותי, התחרות האמיתית היא לא מה שמתרחש אי שם פעם בארבע שנים. האולימפיאדה האמיתית היא החיים.

איכות החיים שלנו תלויה ועומדת במאמצים שאנחנו משקיעים, וברצינות בה אנו חותרים לקראת הגשמת היעדים שלנו.

האם יש לך נחישות לנצל את החיים עד תומם?

כמו, לדוגמא, לשמור על הדיאטה ועל הכושר הגופני (למטרות בריאוּת) בנחישות שיש למתחרים הללו להשיג את האפשרות למדליה?

או להשקיע עבור הערכים החשובים בעיניך בדביקות יומיומית ללא הרף?

או להמשיך הלאה גם כשיש מעידה וכשלון?

או להגדיר כהצלחה את השקעת המאמץ במלוא היכולת, גם כשאין בסוף "מדליה"?

אם את התכונות הללו נוכל ללמוד מן האולימפיאדה ומן המתחרים המשתתפים בה, אזי יוצא לנו הרבה יותר מאשר עצם העניין עצמו. (נ.ב. ואגב: האם באמת חשוב אם מישהו הצליח לרוץ או לשחות במאית שנייה פחות מן האחר? וכמו שהגיב פילוסוף יווני ב'אולימפיאדה' המקורית, ביון העתיקה. כשהודיעו לו על אחד ששבר שיא בריצה, והצליח להוריד בשנייה שלימה את פרק הזמן של אותו מסלול, אמר הפילוסוף: "משובח מאד. ומה הוא עשה עם השנייה שהוא חסך?" - נקודה מעניינת למחשבה).

אך נחזור לענייננו: אם נוכל לקחת אתנו את הלימודים שיש ללמוד ואת הלקחים שיש להפיק מאירוע עולמי שכזה, אזי באמת נוכל להיות מן המנצחים בגדול.

נוכל להוביל ולנחול הישגים בתחרות הגדולה והרצינית ביותר שקיימת, באולימפיאדה של החיים.

הממממ. . .

בברכה, שתזכו ב'מדליית זהב' - האמיתית!