בישיבה בה אני מלמד, מתנהלים השיעורים - באופן רגיל - בתוך בנין. כך בעצם המנהג המקובל בכל מוסדות החינוך. יוצא מן הכלל היה אותו הבוקר. מזג-האוויר היה כה יפה, והציפורים צייצו בצורה כל כך מתוקה ומושכת... שנעניתי לבקשת התלמידים, והשיעור התנהל בחוץ, תחת כיפת השמים.

מניסיוני, שמתי לב לדבר מעניין. האווירה המיוחדת גם מייצרת שיעורים מעניינים. שאלות שבדרך כלל אינן נשאלות, צפות ועולות על כנפי הרוחות הנעימות הנושבות במצבים שכאלה. והשיעור המדובר היה בהחלט דוגמא טובה לכלל זה.

פתח אחד התלמידים בשאלה: איך זה שהמורים הבאים ללמד בישיבה הם תמיד כל כך שמחים? מהו סוד החדווה המרעננת המוקרנת מפניהם שעה שנכנסים הם לשיעור?

אכן שאלה לעניין!

התכוננתי לענות לו, בהצגת האיכות המיוחדת של המורים בישיבה. כולם תלמידי חכמים, ולומדים בהתמדה. כל אחד מהם משתדל לעשות את הישר ואת הטוב ולקיים מצוות, וכידוע שאת המצוות יש לקיים בשמחה. כל זה עמד לי על קצה הלשון, והכל נכון, אמת ושריר וקיים. ובסוף לא את זה אמרתי, כי פן נוסף נתווסף לי והבזיק במוחי. את תוכנו של הפן הנוסף הזה שהשבתי לו, רוצה אני למסור כאן. וכך אמרתי:

זו תוצאה של עצם המעשה של "ללמד".

זהו הסוד. או לפחות חלק ממנו.

אדם שהוא מלמד, הוא שמח.

האם זה שייך כשניגשים ללמד כל מקצוע שיהיה? אינני יודע, לא התנסיתי בזה.

אך כאשר באים ללמד דברים חשובים, ועוסקים בנושאים שיכולים להשפיע על החיים של התלמידים ולשנות אותם לטובה - אזי, רעננות מיוחדת מצויה היא בלבו של הבא ללמד שיעור שכזה. יש רגש של ייעוד, של שליחות, של מילוי מטרת חיים.

בשביל מה אני חי, אם לא כדי להפיץ את הנושאים החשובים הללו הלאה לכל מי שאוכל? אין אדם יכול ללמד על שמחה, אם עצבות נמצאת בלבו. וממילא, עצם הגישה ללמד ממלאת היא את הלב בשמחה.

אין אדם יכול להנחיל לתלמידים שיעורים אודות מידות טובות וישרות, אודות אהבת ה' ואהבת ישראל, אם אין הוא בונה תחילה רגשות אלו בלבו.

אין אדם יכול ללמד אודות החשיבות של גמילות חסדים אם לבו סגור; ואם כך, בבואו ללמד - חייב הוא לפתוח את הלב. אין אדם יכול להנחיל לתלמידים שיעורים אודות מידות טובות וישרות, אודות אהבת ה' ואהבת ישראל, אם אין הוא בונה תחילה רגשות אלו בלבו עד אשר הן מליאות ועוברות על גדותיו של הלב.

אין אדם יכול להנחיל לתלמידים דברי אלוקים חיים, אם אין הדברים מפכים ונובעים ממעמקי החיים החבויים בתוכו (על עצם הרעיון קיבלתי אישור מחברי הצוות. אין דבר כה משמח כמו כניסה לשיעור, כאשר התלמידים משתוקקים לשמוע מה המורה יאמר! ויצוין, שיש שהוסיפו מבט מאידך, כמה הפוכה היא ההרגשה כאשר התלמידים אינם מעוניינים! ככה זה).

המסקנה המתבקשת ניתנה באותו שיעור לכל אחד מן התלמידים. נכון, אין אתם עוסקים בהוראה בצורה מקצועית, כי עדיין רק תלמידים אתם. אבל נסו נא בכל אופן להיות 'לפעמים' מורים. בקשו משניים-שלשה חברים להקשיב לכם מעט זמן, במסירת 'שיעור' אודות דבר הקרוב ללבכם, למשך כמה דקות פעם בשבוע.

ואזי תראו, שאכן 'ללמד' בונה את הלב. זה משמח!

גם כשהשיעור שלי נגמר, הציפורים המשיכו לצייץ. אני חושב שעוד יותר במרץ מאשר לפני כן, ולי אין שום ספק שהיה זה בעקבות הדברים הנעלים שנאמרו בשיעור. זה פשוט ברור. ואם דברי הגות אלו השפיעו באופן כה נעלה על הציפורים. אני מקווה שהם ימצאו מסילות גם ללבבכם!