הביטוי "עת מלחמה" הוא ביטוי נורא. הרוגים. פצועים. שכול. שבויים, מקלטים, נזקים. אנשים רבים גולים מביתם. ציבור שלם מלא פחד וחרדה. קשה להאריך, ואולי גם מיותר.

ובכל אופן, מהראוי לרענן לעצמנו את ההתייחסות שלנו למצב זה. "שלנו" - דהיינו אלה שאינם בקו התפר, אלה שביתם נמצא מעבר לטווח הטילים.

ברשותכם, נתייחס לשני מישורים. הראשון - עזרה הדדית.

דומני שזוכים אנו לראות גילוי של אחת השעות היפות בעם ישראל, כאשר לעת צרה מתאחדים כולם לעזור לנצרכים. המצב הוא שיש פליטים מרובים שברחו מביתם בחוסר כל, ואין להם בני דודים עם חדרים מיותרים בביתם שיכולים לאחסן אותם. רבים הם שהכירו בסבלם של אחיהם בצרה קשה זו, ופתחו את ביתם לרווחה לקבל את אחיהם הגולים. לבי גאה בהם, ישראל אשר בך אתפאר. ועוד, שכמעט באופן ספונטאני, קמו וצצו להם ארגוני סעד וסיוע. ארוחות חמות - חינם, מקום בקייטנות ומוסדות חינוך - חינם, חלוקת אוכל וביגוד ומשחקים וכל הדברים הנצרכים לקיום בסיסי. אשרינו שראינו את הפן הזה של עמנו יוצא לפועל, ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ.

ועתה למישור השני. כי, בד בבד עם הנ"ל, צריך להיזכר גם במבט נוסף - יש כאן תביעה לעורר את הלב לשוב בתשובה.

אחד היסודות הפשוטים ביותר בתורה הוא, שפורענות מגיעה על חטאים ועבירות. אין מלחמה ללא חטאים. "אם בחוקותיי תלכו - ונתתי שלום בארץ", כל פורענות שכזו אם כן, מעוררת את הלבבות, ואנו נתבעים לעשות תשובה.

- "מי, אני??"

זו התגובה הטבעית הראשונה.

וכי המלחמה באה בגללי?? האם בי תלויה האשמה בכל הסיפור הזה?

מובן שלא, אל לאדם לחשוב שהכל בא בגללו, בגלל העבירות שהוא עצמו עשה. זה פשוט לא נכון, שלא לדבר על כך שזהו רגש מזיק ומדכא. אבל, כדרכנו בטור זה, תמיד נוכל להגיש את אותו הדבר - אבל במבט החיובי:

מי יודע אם התשובה שלך, ההחלטה להשתפר ולהיות טוב יותר, אולי דווקא היא תסייע במאמץ המלחמתי? זקוקים אנו לכל סיוע, במישור הרוחני כמו הגשמי, בשמירת מצוות כמו במלחמה פיזית. כמובן, זה לא רק כשיש מלחמה, תמיד צריך לחשוב על שיפור המעשים, וזאת - לגבי כל אדם ובכל מצב בו הוא נמצא. אך עכשיו זה לא כמו תמיד, עכשיו זה מצב חירום, ועם ישראל - שלא לדבר על חיילים הנמצאים בשטח האויב - זקוק בצורה דחופה לכל תרומה שאפשר לתת להם.

אמנם דברים פשוטים כתבתי, מי לא יודע שזו חובה מיוחדת לשעה זו, שצריך 'דחוף דחוף' לעבוד על שיפור המצב הרוחני. אך מי לא יודע גם שדברים כגון אלו נוטים להישכח, וכבר ציינו המחברים, איך שדווקא מן הדברים הפשוטים והידועים נוטים אנו להתעלם.

הלוואי ושורות אלו יזכו לעורר לפחות איזה לב אחד. רק בשביל זה, הכל כדאי.

ואפילו אם יהיה זה הלב שלי - דיינו!