ימי ספירת העומר הם ימים בהם נוהגים מקצת מנהגי אבלות, כידוע. לא מסתפרים, לא מתחתנים, לא שומעים מוזיקה. כל זאת בגלל שבתקופה זאת מתו תלמידי רבי עקיבא, ולזכר טרגדיה זו אנו נמנעים מדברים משמחים.

אבל האם זה מספיק שלא מסתפרים? האם בזה ממלאים אנו את חובת ההתייחסות שלנו למאורע כביר שכזה?

באמת, כל אחד יבין מעצמו שעיקר העניין הוא לא רק להימנע מתספורת, אלא גם - ובעיקר - לחזק את הנושא שבו נתגלתה החולשה. תיקון שורשי לבעיה שגרמה את האסון, היא זו הטעונה חיזוק.

הבה נעיין בנושא זה. מפני מה מתו תלמידי רבי עקיבא? כך למדונו רבותינו, שהסיבה היא משום "שלא נהגו כבוד זה בזה". מעניין. זה דווקא פגם די מתון. לא נאמר שגנבו אחד מהשני, גם לא סיפרו לשון הרע. לא הרביצו או ציערו אחד את השני. לא ביזו את הזולת - לא בדיבור ואפילו לא במחשבה. לא עשו דברים "רעים".

רק "לא נהגו כבוד". וזה חמור מספיק!

הייתכן על כזה פגם 'דק' לקבל עונש כזה חמור?

אך הנה ההסבר: כי מאנשים בדרגא כזו, מצפים ליותר!

אנשים שזכו ללמוד אצל רבי עקיבא... הרי הוא שלימד אותנו את חשיבות האהבה לזולת. כולם עוד זוכרים מגן ילדים: "ואהבת לרעך כמוך. אמר רבי עקיבא, זה כלל גדול בתורה". מי שלומד אצל רבי עקיבא, אחראי לרמה גבוהה יותר מאשר כל אחד אחר.

ומהו העניין? איך נגדיר את הרמה הנדרשת מהם?

בצבא יש פלוגות שונות, וכל אחת היא מערכת שלימה בפני עצמה. כל אחת, בטבעם של דברים, שואפת להיות הטובה ביותר. אבל, סוף סוף המטרה של כולם היא אחת, והיא החשובה ביותר. הצלחת הצבא בכללותו היא העומדת לנגד עיני כל פלוגה, וממילא - כל אחת שואפת במלוא הכוח שלא רק היא תצליח, אלא שכולם יצליחו במשימתם.

היחיד, אפוא, מאבד את חשיבותו כיחיד וכבודד, ומעתה החשיבות לכל יחיד היא כחלק מהכלל, ואיננו אלא בורג במערכת הגדולה. מטרת כל יחיד היא אך ורק - הצלחת המערכת כולה.

במבט כללי ורחב יותר, אנחנו באותו 'צבא'.

זהו ה"נוהגים כבוד זה בזה". כי אני מכבד את הזולת לא רק בכך שאינני מפריע לו, אלא גם בכך שהצלחתו היא הצלחתי. והדברים נוגעים גם לנו. יש לזה השלכות רבות בחיים של כל אחד. נכון שהאדם שמולי הוא אולי בעל השקפה אחרת; אולי בוחר במפלגה אחרת; אולי נמצא במצב כזה שהטובה האישית שלו יכולה להטריד או למעט מההצלחה שלי, כי אנחנו שנינו בעסק מתחרה. אבל במבט כללי ורחב יותר, אנחנו באותו 'צבא'. ההצלחה שלו מקדמת את השאיפות הנעלות ביותר שיש לי, כיון שהן עבור העם כולו. רחוק הדבר שאקנא בהישגיו, להיפך, אני דווקא צריך להיות מרוצה בהם.

נכון שמדרגות גדולות הוזכרו כאן, והלוואי והיינו רואים את עצמנו נקיים מליקויים אפילו בדברים קטנים ופשוטים יותר. אבל בכל אופן, בימים אלו, נרשה לעצמנו לשאוף קצת גם לדברים גדולים.

אז זהו, החלטתי השנה שתי החלטות לימים אלו. הראשונה היא, להיטיב את המבט בספירת העומר. לנסות לראות בכל יהודי - לא מתחרה, אלא אדם שמסייע בהגשמת המטרות עבור האומה כולה, אליהן אני שואף ועליהן אני חולם.

ההחלטה השנייה, אותה אני מקיים בכל תוקף וללא פשרות:

השנה, בימי ספירת העומר, גם אני וגם רעייתי, בשום אופן לא מתחתנים!