(12) א. רום 9/2/2007
למשפחת מנור
הלוואי והיה לנו את היכולת לנחם או לעזור לכם לשאת את עול הריקנות שמלווה אתכם כל כך הרבה שנים מאז שאורי ז"ל שלכם נפל...
בדרככם המיוחדת אתם עדיין חיים וזוכרים אותו באתר האינטרנט המרגש, במכתביה של אימא כרמלה, במפעלי ספורט, באתרי הנצחה, בימי זיכרון ובכל רגע שעובר.
הלוואי ומהתאונה הזו דור חדש של טייסים ילמד להזהר ומותם של צוות "קרן אור" קולטון/מנור לא יהיה לשווא


(11) שלומי 26/8/2006
גם קרבנו לא לשווא



(10) גלי 17/8/2006
כואב לי הלב
קשה לאבד ילד, זה שורף את הנשמה, ליבי איתכן כל האימהות הגיבורות.


(9) שושי 15/8/2006
כרמלה יקרה
אני מרגישה שאני חייבת לומר לך משהו אבל אני לא יודעת מה. קראתי את שכתבת והרגשתי מחנק בגרון ולחלוחית בעיניים...אני לא חושבת שיש לי הזכות לומר שאני מבינה אותך וכל כאב וצער שחשתי בעת קריאת מכתבך מתגמד אל מול צערך וכאבך העמוק מיני ים. רק דבר אחד אני מרשה לעצמי לומר לך: ליבי איתך.
בכבוד וביראה
שושי

(8) הילה 15/8/2006
אני כל-כך משתתפת בצערך
בס"ד
הלוואי שלא תדעי עוד כאב
באהבה רבה


(7) גילה 14/8/2006
אמא יקרה,
תוך כדי נסיון למחות את דמעותי,אני מנסה לכתוב כמה מילים.
שלא תדעו עוד צער, שישלח ה' נחמה בכפליים בתוך שאר אבלי ציון , לכל העם היושב בציון!
עד מתי? עד מתי? עד מתי?
עם ישראל צריך נחמה עכשיו,נחמה בכיפליים,
עכשיו , ריבונו של עולם - עכשיו!



(6) נטלי 14/8/2006
אני ממש התרגשתי...
המכתב מאוד מאוד מרגש
אני מקווה שהכל יסתדר בישראל ושיהיה לנו רק טוב כל החיים ושאימא יותר לא תצטרך להתאבל על בנה ... אמן.


(5) אביבה 13/8/2006
אחוות האימהות
קשה לי לכתוב. מסך דמעותי שקוף מתעקש לזלוג,עדות לכאב החותך ומשסע את התוך...
אמא של אורי, אורי יפה התואר והמתוק. אורי המוכשר והחייכן. אורילה שלך.
הכמיהה, הכיסוף, הגעגוע, יש להם חיים משלהם. הם לא נכנעים לאבק הזמן המצטבר. לא הם אינם מתפוררים, גם לנוכח גלי שכחה שמנסים לטשטש ולהכהות. גלים המנסים למרוח תרדמה על פצעי הכאב. כאב הכמיהה, הכיסוף והגעגוע....
אין דבר היכול ל"צונמי הערגתי", צונמי שכזה, המסתיר את אור השמש...
היכול לו הוא אחד, ועל כך אנו אומרים: "שהמקום ינחם אותך..." הוא החובש והמרפא, הוא המעלה את הגלד בדרך נס ממש. כשלפתע פתאום נסדק הגלד, וכאילו צוללים לתוך החור השחור המאיים. רק חיבור ותפילה פשוטה אל ה': "ריבונו, אתה לקחת אליך את בני שלי, אהובי ויקירי, ריבוני עשה בבקשה רגיעה וקיים את הגלד שוב ושוב..."
אמא של אורילה. לא תאמיני כמה אני כואבת איתך את אורי שלך. אורי שלך הוא גם אורי שלנו של כולנו, אמהות שמעת חביקת הצאצא לראשונה בזרועות רכות ומגוננות, חוות את תחושת החרדה והדאגה לרווחתו. מוכנות להילחם עבורו עד כלות החיים כלביאות.
בחוויה הדואגת, אנו מאוחדות, כל האימהות שבעולם.
אני רוצה לברכך, שתדעי לקשור את עצמך למקור הנחמה שלמעלה, ומשם ירד ענן נחמה, ולא תדעי צער עוד.


(4) ללא שם 13/8/2006
הדמעות זולגות
או יקירתי, איזה נשמה,
איזה צמרמורת קיבלתי מהמכתב,
אוי כואב.. כ"כ כואב


(3) Neshama 13/8/2006
שובה ה'
עד מתי ? ? ?
הי"ד
:(


(2) יעל 13/8/2006
כמה עצוב!
במיוחד לאור העובדה שעוד אמהות מתווספות לאמא של אורי. הלוואי ולא עוד.
לוא יהי!


(1) יעל 13/8/2006
כמה עצוב!