בשיחה רגילה, כאשר באים לדון על יתרונותיה של מדינת ישראל לעומת שכנותיה, בדרך כלל עולה נושא איכות הנשק וכמה אנחנו יותר מתקדמים מהם. אבל לא על זה רציתי לכתוב, כי אם על נישקנו החזק ביותר - האנשים.

שכנה מבוגרת פגשה אותי אתמול בחדר המדרגות ואמרה לי: "אל תדאגי. אם עם ישראל מאוחד - ננצח!

"כך גם היה במלחמת ששת הימים", היא המשיכה, "היינו עם אחד בלי הבדלים של דתיים חילונים, שמאלנים וימנים, ועכשיו תראי איך אנשים פותחים את בתיהם, וזה לא קל לארח, לדאוג לאוכל ולכל הבלגאן מסביב. כל שיגרת החיים משתבשת ועדיין אנשים מזמינים. אתמול אפילו שמעתי שיש יותר היצע מביקוש.

"תראי", היא הוסיפה, "את יודעת למה דור המבול התכלה לגמרי ולעומתו דור הפלגה (הכוונה לדור שבנה את מגדל בבל) נשאר בחיים ורק נגרם בלבול בינו לבין עצמו? מפני שדור הפלגה כולו היה מאוחד כנגד ה' - הם היו מאוחדים, אמנם למען מטרה שלילית, אבל מאוחדים. הם פשוט פעלו ביחד ולכן לא נספו".

נכנסתי הביתה, התיישבתי על הכורסא והייתי מופתעת, כי הבנתי שהרגש הכי חזק שיש לי כרגע, במצב הזה שאנשים חיים במקלטים וכבר שבוע נמצאים תחת מטר של טילים, הוא גאווה. כן, גאווה שאני חלק מהעם הנהדר הזה. אני כל כך שמחה להיות חלק מעם שכאשר פותחים נגדו במלחמה הוא מגיב מהר, מתאחד, מנסה לעזור אחד לשני, ולא מתלונן. להפך, פתאום אנחנו מרכיבים משקפיים וורודים, מחזקים את ידי צה"ל ומודים לו, תומכים באחוזים גבוהים בהחלטות הממשלה ומוכנים לסבול, מפני שאנו רואים את העתיד ומבינים שאין ברירה.

פתאום הכל נראה אפשרי, אנחנו מרגישים כאחים ומתקיים בנו הפסוק ו"אהבת לרעך כמוך", ובמצב הזה, אין לאף אחד יכולת כנגדנו. החיזבאללה רצו להרוג בנו, לבלבל אותנו, ולהראות את חולשותינו לכל העולם, ומה הם קיבלו? עם מאוחד וחזק.

אני כל-כך מקווה שנמשיך כך ונישאר מלוכדים, נחוש אחד את השני, נכאב את כאבו של השני ואז, כאשר בע"ה יסתיים המצב הזה, נוכל לחזור לשגרה, חזקים יותר, מאוחדים יותר ואופטימיים יותר.

אני רוצה לסיים בתפילה לסיום המלחמה הארורה הזאת - ושכולנו נחזור לשגרה, ויותר מכך שנזכה לעלות לצפון ארצנו, ליהנות בה ולטייל בה בימי חופשתנו ולהעריך ולהודות שאנחנו עדיין פה.