פעם בשנה אנו נפגשים ליד קברה של אם משפחתנו, מהרהרים בה ובשנים שחלפו מאז נפרדנו ממנה, משקים את הצמחים המאובקים שעל קברה וממשיכים בשיגרת יומנו.

בדרך אל הקבר עוברים על פני לוחות שיש הנושאים שמות שהפכו במשך השנים "לידידים".

בסרטים, בתי הקברות תמיד מרווחים, מוצלים, מעוררי השראה... אצלנו לא עושים הנחות לא לחיים וגם לא למתים: כבישים בינעירוניים עוברים בסמוך, השמש קופחת על המצבות המגובבות בצפיפות נוראה ואין עץ או סככה לרפואה (נכון הדיירים הקבועים כבר לא זקוקים, אך מה עם המבקרים?)

בפארק המים הסמוך צורחים רמקולי ענק ושמחתם של הילדים הגולשים מתערבבת לה בקקופוניה מוזרה עם בכיים החרישי של האבלים.

עד כאן הכל רגיל, אי אפשר יותר ישראלי מזה נכון?

אתמול ביקרתי בבית קברות מסוג חדש, וירטואלי למהדרין: נכנסתי לאתר השמות החדש של יד ושם ו"מצאתי" את סבא שלי, כלומר את שמו ופרטים אישיים אחרים שנמסרו לפני עשרות שנים על-ידי אמי.

מאחר והרעיון של אזכרה הוא אזכור וזכירת שמו של הנפטר, הרי שהרעיון של יד ושם עונה על מטרה זו.

לא הכרתי את סבא שלי, הוא נפטר 10 שנים טרם לידתי בהיותו בן 40: עד כמה שידוע לי מת מזיהום שנגרם כתוצאה מפצע ברגל.

התמונות המעטות שנותרו מאשרות שהיה גבר נאה, שחרחר, גבוה. מספרים שהיה רקדן נהדר, "מסמר" כל מסיבה, בעל חוש מוסיקלי מפותח, ניגן בפסנתר מבלי שידע לקרוא ולו תו אחד.

הייתה לו חנות לממכר כלי בית איכותיים והוא הבין והעריך מאד את התרבות הגרמנית עליה התחנך ואת שפתה דיבר. במלחמת העולם הראשונה לחם למען הצד "הרע" כי במקרה היה זה הצד שלו, אך הדבר לא הקנה לו שום זכויות 20 שנה מאוחר יותר: כמו רוב יהודי אירופה, הוגלה מביתו נושל מרכושו ומכבודו, מת ברעב וביסורים ונקבר באלמוניות אי שם באדמות אוקראינה.

מעתה יש לסבא שלי מצבה ביד ושם ואפשר לבקרו ולהרהר במסכת חייו הלא מוכרת אך הכל-כך יהודית.

*לזכרו של פביאן ברנדר, 1942-1902.