הלכתי אתמול לספרייה. זה לא אירוע נדיר במשפחה שלנו, מכיוון שכמה מהילדים שלי ממש תולעי ספרים (והאחרים מתלוננים שכל הכסף וכל המקום בבית מבוזבזים על ספרים, כשהיה אפשר להשתמש בהם לבגדים!). לסניף המקומי הקטן שלנו, שבו אני נוטה להאמין שיש לי קשר ידידותי עם הספרנית, אנחנו מגיעים מספר פעמים בשבוע, ולמרות שאני והספרנית לא ממש משתפות זו את זו בסודות אישיים (זאת לא הספרית!), היחס בינינו לבבי בהחלט - אז מובן מדוע הופתעתי למצוא את עצמי אתמול, סופגת ממנה התקפה מילולית גסה.

נכנסתי עמוסה בשתי ערימות של ספרים וראיתי שאין תור, שאלתי את ידידתי הספרנית, שטיפלה במנוי אחר, אם אני יכולה להניח את הספרים שאני מחזירה על הדלפק. "לא", היא התפרצה. "יש בחוץ ארגזים לספרים להחזרה." הגבתי בעדינות רבה שאני יודעת את זה (אמרתי שאני מגיעה לשם לעתים קרובות?) אבל אני רוצה שהספרים שהחזרתי יוצאו מהכרטסת שלי מייד. "אז חכי בסבלנות בתור."

"אי אפשר להניח את הספרים הכבדים האלה כאן בזמן שאני ממתינה?" ניסיתי.

"לא!" היא התפרצה שוב.

בנקודה הזאת גם אני כבר הייתי מוכנה להתפרץ.

בנקודה הזאת גם אני כבר הייתי מוכנה להתפרץ. מכיוון שלא עלה במוחי שום דבר שנון במיוחד להשיב בתגובה, תכננתי לעצמי נאום ארוך על הנאמנות ארוכת השנים שלי לספרייה, הדבקות הכפייתית שלי בכללים וההלם שלי מההתנהגות הפוגעת שלה.

למזלי נשכתי את הלשון מספיק זמן כדי שהיא תסיים עם האדם שהיה לפני בתור ותתחיל לטפל בי.

"תודה על הסבלנות", היא אמרה.

הפה שלי נפער לרווחה. איזו אמירה משונה לאור ההתנהגות הקודמת שלה. החלטתי שזאת בוודאי הדרך שלה להתנצל. בזמן שהיא המשיכה לטפל בספרים שלי, היא פטפטה כל הזמן - על האיטיות של המחשבים, על שעות הקיץ בספרייה וכו' - כשהיא מרימה את עיניה אלי לעתים קרובות ומחייכת. איזשהו בלבול קל התלווה לדברים שלה, אבל אני המשכתי להניח שזה חלק מההתנצלות המוזרה שלה.

וכשהייתה לנו תקלה קטנה בזמן שבני בחר לעצמו ספרים, היא לא הייתה יכולה להיות אדיבה יותר או מסייעת או סבלנית יותר.

יתרונות השתיקה

זאת הייתה חוויה מוזרה אבל מועילה. בעיני רוחי ראיתי בבירור רב כיצד המצב היה עלול להתדרדר, אילו הייתי מניחה לכעס ולתסכול שלי לנצח אותי (מה שהייתי קרובה מאוד לעשות). היא הייתה עוברת לעמדת התגוננות ומגבירה את רמת העוינות שלה. היו מתפתחים בינינו חילופי דברים מביכים, מזיקים ועוינים על המקום המתאים להניח את הספרים ועל יתרונות העמידה בתור. ואם זה נשמע לכם כמו שיחה של שתי ילדות מכיתה ב', זה בוודאי משום שזאת הרמה שהייתה משתקפת ממנה.

בזה שנשכתי את הלשון ושתקתי (כלי רב ערך בכל מערכת יחסים), יכולתי להקהות את העוינות. היא אפילו הרגישה רע עם עצמה, והיא הייתה חייבת לי טובה. הנחתי להתנהגות העלובה שלה לעבור בלי התייחסות. לא פירשתי אותה או הגבתי בדרך דומה. היא יכלה להציל את הכבוד שלה ולהחזיר לעצמה את קור הרוח (מי יודע באיזו פרובוקציה היא נתקלה לפני שאני הגעתי?). לא מגיע לי שום כבוד על זה. למען האמת, נפגעתי והאינסטינקטים הגרועים ביותר שלי התעוררו.

אבל שילוב כלשהו של רחמי ה' ועיתוי מוצלח (שגם הוא בא מרחמי ה' ) עיכב את הלשון שלי. ואני למדתי שלושה דברים מועילים לעתיד לגבי "לסגור את הפה הגדול שלי":

1. אני מרגישה טוב יותר עם עצמי.

2. אנשים אחרים מרגישים טוב יותר איתי.

3. מה שיותר שתיקה מאופקת, יותר טוב.

יש רווחים רוחניים ורווחים מעשיים. בנוסף, מכיוון שאני אורחת קבועה בספרייה, נראה זו את זו לעתים קרובות, ואם תהיה בינינו טינה מתמשכת, הכל יהיה מסובך יותר.

ה' תמיד נותן לנו הזדמנויות לצמוח. אני מלאת תודה במיוחד על אלה שמגיעות אלינו במאמץ קטן, כפי שנאמר בפרקי אבות: "כל ימיי גדלתי בין החכמים, ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה" (א, טז).