פעם קראתי ספר בשם "101 תירוצים שהורים ממציאים בשביל ילדיהם". אנחנו כל כך אוהבים את הילדים שלנו, אז אנחנו רוצים שגם אנשים אחרים יסתכלו עליהם באותן עיניים מאירות כמו שלנו (ואם העיניים שלנו מפסיקות פתאום להאיר, זה עדיין לא אומר שזה מה שצריך לקרות אצל הזולת!).

הייתי רוצה להאמין שזה נובע מתוך ההבנה שצריכים לדון את הזולת בעין טובה, ובעיקר את ילדינו. הייתי רוצה לחשוב שאנחנו חוששים לדבר לשון הרע, בייחוד על צאצאינו. אבל נראה לי שמה שגורם לנו לקפוץ ולהגן על ילדינו, הוא רק אינסטינקט, משהו דומה מאוד לדרך שבה לביאה מגוננת על גוריה. לעתים קרובות אנחנו גם עושים זאת בלהט דומה. אם אחד מילדינו מתנהג בצורה לא נאותה (רק הנחה תיאורטית כמובן), מונח אצלנו בהישג יד שק מלא בתירוצים: "הוא היה ער עד מאוחר בלילה", "היא אכלה יותר מדי ממתקים", "הוא לא תמיד כזה" - וזה רק למתחילים. אנחנו מגלים יצירתיות מפתיעה, כשעומד בפנינו אתגר לתרץ התנהגות של ילדינו.

עם כל היצירתיות והגמישות המפתיעה שאנחנו מגלים כשצריך לסנגר על ילדינו, אנחנו הרבה פעמים מתנהגים בדיוק להיפך כלפי בני/בנות הזוג שלנו. אנחנו פוסקים חד וחלק, בלי שום התחשבות בנסיבות - "היה לַך יום גרוע בעבודה? תתגברי". "אתה רעב או עייף? קצת סבלנות לא תזיק לך." ולמרות שאולי טבעי לצפות להתנהגות מעט בוגרת יותר מבני הזוג מאשר מהילדים, בכל זאת, מן הראוי שננסה למצוא גם להם כמה צדדי זכות. אחרי הכל, הם רק בני אדם.

לעתים קרובות מזכירים לנו שה' דן אותנו באותה צורה שבה אנחנו דנים את הזולת. האם היינו רוצים שבני הזוג שלנו ידונו אותנו באותה קפדנות חמורה כמו שאנחנו דנים אותם? או אולי היינו רוצים שהקב"ה (ובני הזוג שלנו) יתרצו את ההתנהגות שלנו? (אולי לא 101 תירוצים, אבל לפחות...)

אנחנו מזדרזים כל כך להפוך כל גילוי קטן של חוסר תשומת לב למבחן אהבה.

זה יעבוד רק אם נתאמץ ליישם זאת כלפיהם. זה אמור להישמע בערך כך: אני בטוחה שכשבעלי עצבני, זה הלחץ בעבודה, עסקה שהוחמצה, עייפות או חוסר שינה (הדבר הזה משפיע גם על מבוגרים) או אפילו הורמונים. אני משוכנע שכשאשתי מתפרצת זה בגלל שהיה לה יום קשה עם הילדים, יום מתסכל במשרד, שהיא לא הספיקה לאכול ארוחת צהריים (שימו לב למוטיב החוזר של חוסר שינה ואוכל) או אפילו הורמונים.

אנחנו קופצים כל כך מהר למסקנה השלילית ביותר. אנחנו ממהרים כל כך לשפוט. אנחנו מזדרזים כל כך להפוך כל גילוי קטן של חוסר תשומת לב למבחן אהבה. אתה יכול לאהוב את אשתך ועדיין להתקשות להתאושש בן רגע מאובדן קליינט חשוב. את יכולה לשמוח שבעלך חוזר הביתה, אבל עדיין לכאוב מהנזיפה שהבוס שיגר לעברך. אתם יכולים ליהנות מהילדים אבל עדיין להזדקק לארוחת צהריים לפני שתהיו מוכנים לשחק איתם בסבלנות אינסופית.

אנחנו כל כך מרוכזים בצרכי הילדים שלנו, שהתירוצים זורמים לנו בקלות. עם בני הזוג שלנו, אנחנו לעתים קרובות מעמידים קודם את הצרכים שלנו, ומשם מתחילים הפגיעות והכאבים. אילו היינו חושבים קודם על צרכיהם, לא רק שהיינו יכולים לסלוח על התנהגות 'לא מושלמת', אלא היינו רגישים יותר ומתייחסים בצורה חיובית יותר לנסיבות.

אולי כדאי להכין מעט מוקדם יותר את ארוחת הערב. אולי נשתדל לספק אוזן קשובה. אולי חיוך חם וקצת עידוד. אם בני הזוג שלנו יידעו שאנחנו איתם ולא נגדם, יהיה להם הרבה יותר קל להתגבר על התסכולים שלהם. ואפילו אם הם לא יצליחו, עדיין הרבה יותר טוב להבין מאשר לדון לחובה.

אני חושבת שיש שוק גדול ל"101 תירוצים שבני זוג ממציאים זה עבור זה", ומבטיחה לא לבקש עמלה על הרעיון.