קשה להיות פוליטיקאי מפורסם בארה"ב. אחד מהם, שלא אזכיר את שמו, נלכד בעין המצלמה כשהוא מסתרק במשך זמן ארוך להביך. לרוע מזלו מישהו הוסיף ברקע את השיר "אני מרגישה יפה" מסיפור הפרברים... ופרסם את הקליפ ב-YouTube - אתר הקליפים הגדול ברשת.

אתרים כמו YouTube ומתחריו הם המצלמה הנסתרת המודרנית שלנו - בלי תסריט מוכן מראש. כל מי שמצולם - בכל עת ובכל שעה - מסתכן בלמצוא את הסרט משודר און-ליין לעשרות מיליוני משתמשים. זה יכול להיות מצחיק, מתוחכם - והרסני.

כשסיפרו לי על הקליפ בו נתפס אותו פוליטיקאי אמריקאי, נדהמתי מהפוטנציאל של YouTube להביך ומההיקף האדיר של קהל היעד שלו, ונזכרתי במשנה בפרקי אבות שמוכיחה אותנו: "דע מה למעלה ממך: עין רואה, ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבין."

אנחנו נוטים לשכוח שה' צופה בנו. אנחנו משטים בעצמנו להניח שה' לא שם לב לדברים קטנים (או גדולים!). אנחנו מתנהגים כמו ילדים: סוגרים את עינינו וחושבים שה' לא יכול לראות אותנו אם אנחנו לא יכולים לראות אותו. אבל, כמו שמוכיח YouTube, מישהו צופה בנו תמיד.

לפעמים קשה להפוך את יראת האלוקים לרעיון ממשי או תחושתי, אבל מה לגבי יראת YouTube?

אם לפני כל התנהגות בציבור, נתאר לעצמנו שהיא תצולם ותשודר ב-YouTube, אילו ידענו שהדרך שבה אנחנו מתייחסים לאחרים תוקרן על מסך גדול, האם היינו משפרים את ההתנהגות שלנו?

נראה לי שאני כן.

שלא תחשבו שלדעתי מה שנעשה ב-YouTube הוא הוגן או נחמד במיוחד. אני חושבת שתמיד חשוב לזכור שהעבריינים של היום עלולים להיות הקרבנות של מחר. אבל אני בכל זאת מאמינה שלכולנו יש מה ללמוד מזה. יותר מדי קל לעגל פינות כשנראה לנו שאף אחד לא רואה. יותר מדי קל להתחמק מאחריות. יותר מדי כואב להתעמת פנים אל פנים עם החולשות והטעויות שלנו.

אבל המחשבה שהמעשים של היום יכולים להתפרסם און-ליין מחר (או קודם לכן), יכולה להיות תמריץ רב עוצמה שידחוף אותנו להתנהג בנימוס ובטוב לב. זהו כלי מוחשי להתחבר ליראת אלוקים.

הפוליטיקאי שלנו עדיין בר מזל. בסך הכל תפשו אותו בפוזה מטופשת. אבל לא תמיד זה ככה. לא לכל וידיאו של החיים שלנו "אני מרגישה יפה" מתאים כמוסיקת רקע.