כשלמדתי באוניברסיטה, המחלקה לפסיכולוגיה חיפשה כל הזמן מתנדבים שיסכימו להשתתף במחקרים שלהם. זאת הייתה דרך קלה להרוויח כמה שקלים (שבאותם ימים רחוקים היו שווים משהו). השתתפתי בכל מיני ניסויים (ובעזרתם מימנתי גיחות ליליות לקפה ועוגה), אבל רק אחד מהם הותיר בי רושם בלתי נשכח.

מטרתו של המחקר, כפי שנתנו לנו להבין, הייתה לקבוע את טכניקות הראיון היעילות ביותר. כל אחד מאיתנו, המשתתפים, עבר ראיון אישי, ואז אמד את כישוריו של המראיין שלו. למרות שאני לא זוכרת כל שאלה, אני כן זוכרת שלא משנה מה אמרתי, המראיינת סיכמה את זה בצורה חיובית. אם, למשל, לא היו לי תוכניות לעתיד, אז הייתי 'פתוחה וגמישה'. אילו היו לי אילו שהם רעיונות מה לעשות בעתיד, אז הייתי 'מאורגנת ושקולה'.

הערכת המראיין התמקדה בשאלות שבחנו עד כמה הוא מצא חן בעינינו, האם נראה לנו שנוכל להיות חברים בעתיד - ועוד כל מיני נושאים בין אישיים. אני באמת נהניתי מהראיון, נראה לי שהמראיינת מאוד מחבבת אותי, ובהתאם, כתבתי בצורה ברורה על הפוטנציאל העתידי של יצירת קשר ידידותי בינינו.

הייתי המשתתפת האידיאלית לניסוי הזה, והצלחתי להוכיח באופן משכנע את התיזה שלהם, ש(באופן לא מפתיע)לא הייתה קשורה לטכניקות ראיון, אלא לכוחה של החנופה.

בין מחמאות לחנפנות

נתינת מחמאות היא כלי רב עוצמה ליצירת מערכות יחסים ולחיזוקן. החנפנות הורסת אותן. שבחים מוצדקים עוזרים לפתח את הביטחון העצמי של אלה שאותם אנו אוהבים. חנפנות מעושה (יש כאן כפל מילים מיותר, משום שהחנפנות מעושה מטבעה) גורמת לנו להרגיש שווים פחות, מושפלים ומנוצלים. למרות שבהתחלה החנפנות אולי תצליח לפתות אותנו, בסופו של דבר נחוש מרוקנים, ומבוזים. זה כמו לבלות יותר מידי שעות במחיצתו של מוכר רכב יד-שנייה (או פוליטיקאי). מכל האנשים האלה מזהיר אותנו המלך דוד "שָׁוְא, יְדַבְּרוּ אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ. שְׂפַת חֲלָקוֹת בְּלֵב וָלֵב יְדַבֵּרוּ" (תהלים י"ב, ג).

אסור לנו 'לשמן' את מערכות היחסים שלנו בדרכים לא ישרות

התורה אוסרת חנפנות - אסור לנו 'לשמן' את מערכות היחסים שלנו בדרכים לא ישרות. אם אנחנו יודעים שמישהו יוצא לחופשה בסוף השבוע, אסור לנו להזמין אותו למסיבה שתיערך באותם ימים - זה שקר. זאת חנפנות. זה יוצר רושם כאילו היינו שמחים באמת לראות אותו איתנו, בעוד שההיפך הוא הנכון.

באופן אישי, גיליתי שחִנו של החנפן נשחק יותר, ככל שאנחנו נמצאים איתו יותר. במשך המפגשים הראשונים שלנו, אני מקבלת מחמאות ונהנית מהן. אך ככל שהזמן חולף, השבחים מאבדים מערכם (אני יודעת שאני לא עד כדי כך מדהימה!). בייחוד כשאני רואה שהמחמאות מחולקות ומפוזרות באותו שפע לכל הסובבים.

ובכל אופן, ככל שאנחנו צריכים להישמר מחנפנות - מדובר בגנבת דעת שכולנו מועדים ליפול ברשתה - אנחנו צריכים להיזהר עוד יותר שלא להפוך לחנפנים בעצמנו.

נראה שאנשים שכל הזמן מתחנפים, מאבדים את התוכן הפנימי שלהם, את אישיותם, את נשמתם. חיים של חוסר כנות כורתים את הענף עליו הם יושבים. החנפנות פוגעת הכי קשה בחנפן עצמו, ולא משנה מה הרווח המיידי, ההפסד בטווח הארוך יעלה עליו. בדיוק כפי שהדימוי העצמי שלנו אינו יכול להיבנות על יסודות החנופה, כך גם כל מערכת יחסים אמיתית שהיא.

אני אוהבת מחמאות בדיוק כמו כל אדם אחר. אבל אני לא מעוניינת באשליות (ואני יודעת שבאמת בכלל לא ירדתי במשקל!). התורה מתריעה מפני חיי חנופה, בגלל המחיר האישי והבינאישי.

לפעמים אני אוהבת לדמיין כאילו אני שוב משתתפת באותו ניסוי. היום, כבר לא הייתי נופלת בפח בכזאת קלות. אבל במחשבה שנייה, זה די תלוי במה שהם יגידו...