יש אנשים שכל פעולת חסד שלהם מיוחצנת היטב. כשכוכבי סרטים או פוליטיקאים למשל רוצים לעשות מעשה טוב, הם דואגים קודם שהתקשורת תהיה במקום ותתעד את טוב ליבם. הם מקווים למצוא את עצמם מככבים בעמודי השער של העיתונים. הם 'עושים פוזות', מחייכים (חיוך יקר מאוד יש לומר) בלב העוני והיגון.

חכמינו מלמדים אותנו שצדיקים אמיתיים אומרים מעט ועושים הרבה. הם לא עורכים מסיבות עיתונאים. הם לא כותבים ספרים אוטוביוגרפיים על חייהם. הם לא מקדישים זמן לצילומים. הם פשוט רואים צורך ומשתדלים למלא אותו.

לכן, לא קל היה לגלות את קיומה של קרן מיוחדת, שנועדה לעזור לכלות וחתנים יתומים בארץ. התורמים חפצים לשמור על עילום שמם. הם לא עושים פרסומת - אלה דיבורים מיותרים. ובכל זאת, במשך פחות משנה הם סייעו כבר ללמעלה מ-40 כלות וחתנים לערוך את נישואיהם.

אנשים אכפתיים מהסוג הזה כלל לא מגיעים לאירוע; הם לא זוכים ליהנות מהשמחה הקורנת על פני הזוגות המאושרים; הם לא מגיעים לרקוד - הם נשארים מאחורי הקלעים, ופשוט ממשיכים לתת. כי זה טוב. כי זה נכון. כי יש יהודים נזקקים. ומשום שהם יודעים להעריך את מה שה' נתן להם ורוצים להעניק את זה גם לאחרים.

מתן בסתר

ראשיתו של ארגון אחד מאותם ארגוני 'מתן בסתר' התחילה בידידה שלי שעלתה ארצה. משום מה יצא לה לקבל מספר פניות נואשות לעזרה - מפי יתומים ומכריהם. כל מכתב הכיל בתוכו עוד אסון טרי ושונה. נסו רק לחשוב על אותה בחורה צעירה שליוותה את אמה לניתוח השתלת כבד, סעדה אותה לאחר שנכשל, אחזה בידה כשהיא נפטרה ונשארה ללא משאבים כלכליים כדי לערוך לעצמה חתונה. ארגון החסד של חברתי זכה בהכרת הטובה הנצחית שלה.

סיפורים אלה קרעו את ליבה של חברתי העולה, והיא שפכה את ליבה לחברה שלה בארה"ב, שבכתה כל הלילה רק מהמחשבה על הילדים היהודיים הבודדים האלה.

רובנו לא יכולים אפילו להתחיל לדמיין את החורבן שעוברות המשפחות האלה - מחלות, עוני, טרור... קשה לשבת בצד.

ואז החליטו שתי הנשים האלה לפעול. הן עברו מחברה לחברה ובקשו תרומות - ואחר כך ביקשו מהן שוב ושוב. הן אף פעם לא יופיעו בטלוויזיה. אין להן לוגו, לא חוברות מהודרות, לא מסיבות אלגנטיות, לא כיבודים מיוחדים.

רק כמה יתומים נזקקים וכמה נשים שאכפת להן. זאת נתינה, בדרך היהודית.