בדור שלנו לא כל כך קל ללמד את הילדים שהערכה עצמית נבנית ממעשים, ושכל מה שיש לנו הוא מתנה מאלוקים.

האם אנחנו צריכים לבנות את ההערכה העצמית של הילדים שלנו? בוודאי. אבל לא בצורה שקרית, לא באופן חסר משמעות, לא בדרך שמנותקת ממה שהם וממה שהם עשו. הילדים שלנו יותר מדי חכמים בשביל להאמין לזה. למעשה, מחקרים מגלים ששבחים חסרי תוכן מזיקים יותר להצלחתם הסופית כמבוגרים, מאשר התנסות בביקורתיות מתמדת. אני ממש לא מעודדת את הדרך האחרונה, אלא פשוט מבקשת קצת פרופורציות.

הילדים יודעים מצוין מתי הם התאמצו. הם יודעים מתי הם מממשים או מתקרבים לפוטנציאל האישי שלהם, ומתי מגיעה להם הערכה מתאימה (אפילו אם תוצאת מאמציהם היא "לא מספיק"). כשמתגמלים אותם על שום כלום, הם נבוכים, ומאוחר יותר מפתחים תחושה מזיקה של 'מגיע לי'.

דוגמא קיצונית לכך, ראיתי בראיונות שהוצגו בסרט דוקומנטארי בו מופיעים מספר תלמידי קולג', בנים ובנות להורים עשירים במיוחד. הם יודעים שבגלל שההורים שלהם תרמו תרומה נכבדת למוסד בו הם לומדים, מספיק אם ישתתפו בפעילויות אקדמאיות מסוימות (שאינה בהכרח לימודים!) ובכל זאת יעבירו אותם לשנה הבאה. הבחורים והבחורות האלה מרגישים בהתחלה שמגיע להם, אחר כך הם הופכים לציניים ובסופו של דבר למיואשים.

כל שבח או תגמול צריך להיות קשור למעשה אמיתי, למאמץ משמעותי מצד העושה.

האלמנט החיוני השני בגידול ילדים צנועים בעלי אגו בריא, הוא להזכיר להם תמיד שהכל מגיע מאת ה'. התלמוד אומר שרופאים מועדים לרשת גיהינום לאחר מותם. זה נשמע מפתיע. האם הם לא לוקחים חלק רב במעשים הומניטאריים? האתגר שעומד בפני רופאים הוא לזכור שהם רק שליחים של ה', שהוא נתן להם את החוכמה והכישרונות שיש להם, ושהוא היחיד שיכול לקבוע באמת מי יחיה ומי ימות. האתגר שעומד מול הרופאים הוא לראות את עבודתם כזכות, ותמיד לבקש עזרה מה'.

יהיו כאלה שיגידו שזאת סתם תגובה מכאנית, אבל לדעתי זה הכלי היעיל ביותר שיכול לעזור לנו לשייך כל דבר למקורו האלוקי.

ההתמודדות הזאת ודאי אינה נחלתם הבלעדית של הרופאים. עיסוק בסוגיות של חיים ומוות עלול לגרום לכל אחד מאיתנו לחוש כמו ממלא מקומו של אלוקים. אך גם בכל פעם בה אנחנו מצליחים לעשות או להשיג משהו, ולא טורחים להודות למקור ההצלחה, אנחנו עומדים מול אותה סכנה בדיוק. אם אנחנו מצליחים בעסקים, תודה לא-ל. אם ארוחת הצהריים יוצאת משהו-משהו, תודה לא-ל. אם ילד מצליח טוב במבחן, תודה לא-ל. אני משערת שיהיו כאלה שיגידו שזאת סתם תגובה מכאנית, אבל לדעתי זה הכלי היעיל ביותר שיכול לעזור לנו לשייך כל דבר למקורו האלוקי.

אז איך מעבירים את זה לילדים שלנו? אם הבן שלך בא הביתה מבסוט שהצליח טוב במבחן, מה אפשר להגיד? "אני כל כך גאה בך; השתמשת בראש שה' נתן לך בדיוק כמו שהוא רוצה." אם הבת שלך לא לומדת, ובכל זאת הציונים שלה טובים: "איזה מזל יש לך שה' עשה שיהיה לך כל כך קל להצליח בלימודים."

למרות הכל, אף אחת מהטקטיקות האלה לא תועיל, כל עוד אנחנו עצמנו נמחיש בהתנהגותנו השקפה שונה לחלוטין. כמו למשל - אם הגברים שבנו יתרברבו בעסקאות שעשו, בפטנטים שלהם להצלחה בבורסה או בשנינותם העסקית; ואם הנשים שבנו יתגאו בכושר הארגון שלהן או ביכולותיהן הקולינאריות. אנחנו צריכים לשייך כל דבר, תמיד, לבורא.

תוך כדי חינוך הילדים שלנו, נחנך גם את עצמנו. וכאשר נלמד להכיר במקור האמיתי של כל הטוב, ולהשתמש בצורה שקולה במתנות שהוא הרעיף עלינו, הכבוד העצמי האמיתי יכה שורש.