חברה שלי מארה"ב הגיעה לביקור ראשון בישראל. היא סקרה את האנשים המתרוצצים ברחובות, ואמרה שהישראלים "נראים כמו ניו-יורקים על סטרואידים". כל אחד והדימויים האישיים שלו, אבל מה שבטוח, כולם רואים את אותו הדבר. ישראל היא מדינה של ניגודים קיצוניים ורגישויות גבוהות. הכל עז וקיצוני יותר בארץ הקודש.

פסיכולוגים רבים סוברים שצעירים אוהבים לנסוע ברכבת הרים, כי זאת דרך בטוחה להתחכך במוות - ובסופו של דבר לצחוק עליו. החיים בישראל הם כמו נסיעה ארוכה ברכבת הרים אדירה - כשהמוות (מחבלים, מלחמות או תאונות דרכים) מהווה איום יותר מידי מוחשי, בעת שאנו חיים כאן בערנות גבוהה ושומעים צעקות של אימה, כמו גם צעקות של שמחה.

האמריקאים אדיבים יותר מהישראלים. יש פחות דחיפות, עקיפות תורים, צפירות... ופחות סכנות. פחות דברים שדורשים ממך להסתכן, פחות דברים חשובים. ברגע שאנחנו מצליחים להתרגל למשהו בארץ ולהשלים עם דבר אחד, כבר מגיע משהו אחר.

זאת לא ארץ של שקטים, שלווים, אדישים. זאת ארץ של אנשים שאכפת להם.

גם השקפת החיים של האנשים כאן מקבלת חשיבות בהתאם. אף אחד אינו חילוני כמו החילוני הישראלי, אף אחד אינו מדקדק כמו החרדים, אף אחד אינו להוט כמו ה"מתנחלים". זאת לא ארץ של שקטים, שלווים, אדישים. זאת ארץ של אנשים שאכפת להם. זאת ארץ שבה הכל חשוב. ובסופו של דבר זו ארץ שבה ה' הרבה יותר מוחשי. רבים מהכיסויים שמסתירים ומטשטשים את מציאותו של ה' בנכר, אינם קיימים כאן. אפשר כמעט להרגיש שאנחנו יכולים להושיט יד ולגעת בו (ולכן אנחנו נדחפים אל הכותל מתוך תקווה להתמזג איכשהו עם הבורא, לגעת בישותו).

אומרים שלאחר מלחמת ששת הימים אמר אחד מראשי הצבא, שאלוקים לא עזר לנו במלחמה הזאת. בהתחשב באופיים הניסי של הקרבות, הדברים נשמעים כמו אמירת תם. אבל מה גרם לו לומר את זה בכלל? האם פאטון התייחס לחלקו של ה' במלחמת העולם השנייה? מציאות ה' כל כך ברורה כאן, שאי אפשר להתעלם ממנו. חייבים להתייחס אליו. אפילו הכחשה דורשת את קיומו, את האפשרות שהוא מעורב.

אז אנחנו דוחפים. זאת לא מדינה לאנשים עם לב חלש. אפילו אבותינו במדבר ידעו את זה. הם היו אמביוולנטיים בקשר לחיים בארץ הזאת, לא מרוצים מהאינטנסיביות שלה, ויותר מדי נלהבים להאמין לדיווחיהם של המרגלים.

אף אחד לא צועק, דוחף או ממרפק אותך ברחוב, כמו עמנו היושב בציון. וגם אף אחד לא דואג, אוהב ומוכן להסתכן בשבילך כמותם.

לפני הרבה שנים חברה אמריקאית אחרת שלי התנדבה בקיבוץ וטיילה בארץ ביום החופשי שלה. לילה אחד, היא והחברות שלה פספסו את הקו הישיר האחרון מירושלים. לא היו להן מספיק מזומנים, ומכיוון שלא רצו לאחר לעבודה בבוקר, הן בחרו לנסוע בדרך עקיפה. הן עלו על אוטובוס לחיפה וקיוו לתפוס שם אוטובוס שייקח אותן צפונה. הן רצו לבקש מהנהג להזדרז, ולכן סיפרו לו על הבעיה שלהן. להפתעתן הוא התחיל לצעוק ולגעור בהן, "איזה חוסר אחריות! מה חשבתן לעצמכן?!" הן היו המומות ופגועות מהצעקות החוזרות והנשנות, בפרט שהן לא נעשו בדיסקרטיות יתירה... ובכל זאת, כשהן הפסידו גם את האוטובוס בחיפה, אותו נהג בדיוק לקח אותן אליו הביתה, נתן להן ארוחת ערב ומקום לישון, ובבוקר החזיר אותן לתחנת האוטובוס. רק בישראל...

זאת ארץ של שיאים ושפל. בשבת, הרחוב הראשי בירושלים, רחוב יפו, ריק, ממש עיר רפאים. שתי דקות אחרי צאת השבת, הרחובות כל כך שוקקים שקשה לפלס דרך בהמון. זאת ארץ של אושר ואסונות. ארץ של יהודים מכל העולם ומכל הקשת הדתית. זאת ארץ מלאת להט. ארץ שמשרה אהבה ושנאה. אי אפשר להישאר בה ניטראליים. אי אפשר להישאר מנותקים. זה המקום ליהנות מהנוכחות האלוקית, לחוש את אהבתו ולהיענות לרצונותיו.

כמו שאמרתי, זה לא בשביל אנשים עם לב חלש. יש בינינו כאלה שמעדיפים לחיות 'שם' ורק לבוא ולבקר. אבל אם הולכים על זה, זאת נסיעה לכל החיים ברכבת הרים. רק בארץ הקודש, רק בתוך עמו של ה', ייתכנו חיים תוססים ומלאים כל כך.

מאמר בנושא קרוב:

רק בישראל - בחוצלארץ זה לא היה קורה כשמצב הרוח הלאומי מגרד את הקרקע, כמה טוב לקבל מחמאה ממישהו שמסתכל עלינו מהצד, מחייך ואומר: "חבר'ה - אתם עשר!"