יש נשים שמתלוננות לעתים קרובות שבני הזוג שלהן לא עושים כלום כל היום (חוץ מאולי להתאמן על אופני הכושר ולצאת לארוחות 'עסקיות' ממושכות) ו"אנחנו עושות הכל". כשהם נכנסים הביתה בסוף היום (מעוד יום בו "לא עשו כלום" בעבודה), אנחנו מקבלות אותם עם תינוק צווח ביד אחת, ארוחה מבעבעת על הכיריים, כתמי לכלוך דביקים שהשאירו הילדים על הבגדים שלנו, וברכת השלום הרגילה: "קח אותו, עכשיו תורך".

בסדר, אולי זאת רק אני, אבל בכל אופן לא נראה לי שזאת גישה המעודדת חיי נישואין טובים. אני כבר שומעת את כל המתלוננות למיניהן "ומה אם גם אני עובדת?" "מה אם ככה? ומה אם אחרת?"

כל אחת תבחן היטב את עצמה ותחליט לבד אם, ועד כמה, הדברים נוגעים לה באמת. והאם כדאי וראוי לחשוב על שינוי.

נישואין הם לא שותפות בה כל אחד נוטל חצי מהאחריות - אלא כל אחד נוטל 100% ממנה.

נישואין הם שותפות. וכפי שטוענים כמה ממורינו החכמים, זאת לא שותפות שבה כל אחד נוטל חצי מהאחריות - אלא כל אחד נוטל 100% ממנה. אולי אנחנו מרגישות (לרגע קט) 'נעלוֹת', כשאנחנו חושבות לעצמנו כמה קשה עבדנו כל היום ומרשות לעצמנו להניח שבאותו זמן הבעלים שלנו סתם הסתובבו סביב עצמם (למרות ששמעתי לאחרונה שרוב הקהל בקניונים הן דווקא נשים!), אבל זה בהחלט לא משפר את איכות הנישואין שלנו. זה לא נראה כמו כלי מוצלח לבניית מערכת יחסים יציבה.

בדיוק כפי שאנחנו מרגישות לעתים קרובות לא - או לא מספיק - מוערכות, כך גם השותפים שלנו. אחת הדרכים לפתור את הבעיה היא שימוש באותו אמצעי נדוש ומיושן: תקשורת. אתן מסבירות לבעל שלכן מה עשיתן כל היום והוא מסביר לכן מה הוא עשה. מהפכני? לרוע המזל לפעמים זה בדיוק כך - מהפכני!

נישואין אינם מאבק. רוב מערכות היחסים בנויות ממעגלים שונים שבהם, בזמנים אלה או אחרים, רמת ההשקעה והמאמץ של השותפים אינה שקולה - אבל, בטווח הארוך היא מתאזנת. אל תִּסְפרו את הנקודות שבצד שלכן בטבלה. התמקדו בהערכה. ואם אתן עדיין מרגישות שאתן מוכרחות להושיט את התינוק הצורח, לכל הפחות נסו קודם לחייך.

מאמר בנושא קרוב:

אז מי מוריד אצלכם את הזבל? לא חשוב אם תוציאו את הזבל פעם, פעמיים או שלוש יותר מבן הזוג שלכם. אם תהפכו דברים כאלה לפחות משמעותיים בחייכם זה יפנה לכם יותר אנרגיה וזמן לדברים החשובים באמת בחיים.