התכוונתי לעזור לבת שלי. באמת! היא עברה לגור במקום מרוחק מאיתנו, ולא היה שווה להעביר עד אליה את כלי הבית שקנו לה כמתנת חתונה ברשת הקדרים (שם בדוי). החלטתי להחזיר אותם ובמקומם לשלוח לה זיכוי. בגאווה על היותי כזאת אמא טובה, פיניתי זמן באמצע יומי העמוס (!) ויצאתי לקניון, מתוך תחושת שליחות. ידעתי שיש שם חנות של הקדרים, ובאמת הייתה... עד לפני חמישה חודשים בערך. טוב, לפחות מנחם להיווכח שאני לא יוצאת לקניון לעתים מספיק קרובות כדי להיות מעודכנת.

למרבה המזל, המסע לא היה חסר תועלת לחלוטין, מכיוון שבמקרה ראיתי שם את הז'קט הנחמד ההוא, אביבי כזה, בדיוק במידה שלי - וממש לא מתאים לתקציב שלי. אז עשיתי מה שעשו נשים רבות לפניי - קניתי אותו.

כמה ימים אחר כך - עם קצת חשש אבל עדיין לא מוכנה להרים ידיים - נכנסתי לקניון אחר, שלא היה לי צל של ספק שיש בו חנות של הקדרים. לא היה טעם לשאול מתי הם פינו את הנישה שלהם. אבל מצאתי שם כמה שמלות קיץ חמודות במחיר מבצע (10% הנחה מהמחיר האסטרונומי המקורי) - עם שרוולים וכל זה, כמו שצריך. איך יכולתי לעצום עיניים ולחלוף על פניהן?

ומצד שני, איך יכולתי לשלם? מציאת הנאה בקניות דומה מאוד לריפוי בזלילה. אולי זה עושה הרגשה טובה לרגע, אבל תופעות הלוואי המאוחרות הרסניות; בייחוד אם אתם גם קונים וגם זוללים!

אנחנו כל הזמן מנסים למלא את הריקנות הפנימית שלנו

מה שברור זה שהבעיה נעוצה הרבה יותר עמוק, וכך גם הפיתרון.

אנחנו כל הזמן מנסים למלא את הריקנות הפנימית שלנו. אנחנו עושים את זה פשוטו כמשמעו עם אוכל, ועושים את זה באופן מטפורי עם קניות. אנחנו מעצבים את הבתים שלנו, מנהלים ועדות חסד ומפגשי עזרה (אסטרטגיה שלפחות מועילה למישהו, אבל לעתים קרובות אינה אלא אסטרטגיה), וממשיכים לפעול ולעמול מתוך מאמץ נואש למלא את הריק שבפנים.

לא כל כך קל לפרוץ את המעגל הזה. בפרט שלא רק הקול הפנימי שלנו תובע סיפוק, אלא גם הקולות החיצוניים נושאים את קולם ברמה - על ידי קטלוגים שמונחים על מפתן בתינו, דואר אלקטרוני שנשלח אלינו בלי שנבקש, או פרסומי חוצות על שלטי ענק ודפנות האוטובוסים. העולם זועק: "תקנו אותי!" "תאכלו את זה!" "בואו הנה!" עם שלל מוצרים וחוויות שמבטיחים לספק לנו אושר.

אנחנו לא טיפשים, אנחנו יודעים שעובדים עלינו. אנחנו יודעים שההנאה לא תחזיק מעמד לאורך זמן - כמה זמן יכול תיק חדש לתת לנו סיפוק? ונעלים חדשות (טוב... אולי נעליים כן יכולות לעשות את זה)? וגלידה? ושוקולד?

אם אנחנו באמת רוצים למלא את החור, אנחנו מוכרחים לחפור עמוק יותר ולמלא את חיינו במשמעות, במטרה תמידית ובקשר האישי שלנו עם אלוקים.

הרבה יותר קשה להטיח את הבר-חלוף בפרצוף של החומר.

הרבה יותר קל להתכרבל במיטה עם מגזין, מאשר לנסות ללמוד ולצמוח.

הרבה יותר קל למלא לעצמנו את הראש ברעש, מאשר לחשוב בשקט על החיים.

הסיפוק המיידי כשיוצאים לקניות, הרבה יותר מהיר מאשר כשמתמודדים עם תפארתה של המציאות העליונה; אך בסופו של דבר, הרבה פחות מספק ובכלל לא מרפא.

אלא אם כן מדובר, כמובן, במבצע מדהים באמת...