הייתה לי הזכות הנדירה להיפגש עם אישה אמיצה ומיוחדת שעברה את גיל 100.

אני לא ממש מצליחה לקלוט כמה הרבה היא ראתה ועברה בחייה. ממלחמת העולם הראשונה דרך מלחמת העולם השנייה והשואה. הקמת מדינת ישראל, מלחמת ששת הימים, מלחמת יום כיפור, האינתיפאדה... כמה המצאות וחידושים הגיעו לעולם בתקופת חייה - מכוניות, מטוסים, סרטים, טלפונים, טלוויזיות, מחשבים, טלפונים סלולאריים, מכשירי די.וי.די... פריצות הדרך הרפואיות והגילויים המדעיים....

לא יכולתי לעצור את עצמי ושאלתי, "מה הרגע שלא תשכחי מכל החיים הארוכים שלך?"

"מכל החיים?" היא שאלה וענתה תשובה שהממה אותי - הרגע שהאישה המקסימה הזאת (האדם המבוגר ביותר שפגשתי אי פעם) זוכרת הכי טוב, היה זה שבו תפסה את בעלה עם החברה הכי טובה שלה.

אחרי הכל, מה שתמיד נחשב בסופו של דבר הוא הפן האישי.

חיים של למעלה מ-100 שנים וזה הזיכרון החזק ביותר. תשובה קצת מפתיעה, אם לוקחים בחשבון את הדברים שהיא הספיקה לראות בחייה, אך במחשבה שנייה אולי לא כל כך מפתיעה. אחרי הכל, מה שתמיד נחשב בסופו של דבר הוא הפן האישי.

זו מחשבה מפכחת. ברור שמה שה' זוכר בנו הוא המעשים שלנו, בייחוד אלה שבינינו לבין אנשים אחרים. אבל נראה שבסופו של דבר, זה גם מה שבני האדם זוכרים. אם נבנה שכונות שלמות, אבל הילדים שלנו יזלזלו בנו - זיכרוננו לא יהיה לברכה. אם נגלה תרופה למחלה איומה ובו בזמן נתייחס לקולגות שלנו כמו ללכלוך, זה יאפיל על שמנו.

אם נצבור עושר אך לא ניתן ממנו לאחרים, סביר להניח שלא יזכרו אותנו בכלל. אם נצליח בעסקים אבל נהרוס את חיי הנישואין או הילדים שלנו, הכל יהיה לחינם.

תארו לעצמכם: 100 שנים. היא ראתה כיצד מתגשמים חלומותיהם של אנשים רבים. היא ראתה תנועות ואידיאולוגיות צומחות ונופלות, מדינות באות והולכות. היא פשוטו כמשמעו 'ראתה הכל'. אבל סצנה אחת נשארה חזקה וחיה יותר מכולן, וזה לקח אדיר לכולנו. ה' נותן לכל אחד מאיתנו הזדמנות לכתוב את המחזה הפרטי שלו, ליצור מורשת אישית. בואו נבחר בחוכמה כיצד תיראה העלילה.