במהלך לידה, מתוך תקווה למצוא הסחת דעת יעילה, הדלקתי את הטלוויזיה של בית החולים. התוכניות היו דינאמיות במיוחד, ורק תוכנית אירוח אחת הייתה קצת יותר רגועה. נושא התוכנית היה: "נשים שנישאו למישהו לא ברמה שלהן". כבר שכחתי את פרטי התוכנית, אבל אני זוכרת ששאלתי את עצמי איך זה יכול להיות קשור לחיים שלי? (בסדר, זאת לא הייתה השאלה הראשונה ששאלתי את עצמי!)

ואז קלטתי. השאלה היא לא מה אם מתחתנים עם מישהו פחות ממך, שווה לך או יותר טוב ממך, אלא מה עושים עם זה.

חייה של דבורה, השופטת היחידה במסורת היהודית, מציעים תגובה אפשרית ומועילה. דבורה הייתה נביאה ומנהיגת העם - האדם הגדול ביותר בדורה. כל העם בא אליה להישפט; מלבדה, לא נמצא באותו דור אף אדם מוכשר דיו למלא את התפקיד. כשקם איום על ישראל, היא הובילה את העם למערכה מוצלחת נגד הצבא הכנעני בראשותו של סיסרא. היא הודתה לה' בשירה (בספר שופטים) ושובחה כאם בישראל. ואולי היא הייתה גם האישה הראשונה "שהתחתנה עם מישהו לא ברמה שלה"; ומה שהיא עשתה עם זה, זה שיעור לכולנו.

דבורה הנביאה שהייתה אישה מבריקה, משכילה וכזאת שהגיעה לשלמות אישית, נישאה לגבר לא מלומד, וחז"ל סוברים שבראשיתו זה לא היה זיווג "מאושר".

אם היה נוצר חיבור כזה היום, הפיתרון היה ברור. חוץ מההזדמנות המודרנית להופיע בתכנית אירוח בטלוויזיה, רוב הנשים היו אומרות, "זה לא מצליח, אנחנו לא מתאימים זה לזו, אני עוזבת". אבל לא דבורה. היא ראתה את המצב מתוך נקודת מבט הרבה יותר רחבה, והרבה פחות אנוכית. היא שאלה את עצמה שאלה חשובה, כל כך פשוטה ויחד עם זה כל כך עוצמתית, שאלה שיכולה לשנות לחלוטין את הנישואין שלנו, בכל מצב שבו הם נמצאים כעת:

"איך אני יכולה לעזור לבן הזוג שלי להפוך להיות אדם טוב יותר - למענו, ולמעני?"

"איך אני יכולה לעזור לבן הזוג שלי להפוך להיות אדם טוב יותר - למענו, ולמעני?"

גם אנחנו צריכים לשאול את אותה שאלה על בני (ובנות) הזוג שלנו. לא כדי שהם ייתנו לנו יותר, שאנחנו ניהנה מהם יותר, שנרגיש הצדקה ואישור עצמי. אלא למענם. מה יהיה הכי טוב בשבילם וכיצד אנחנו יכולים לסייע בזה?

עצרו לרגע ושאלו את עצמכם את השאלה: איך ישתנו הנישואין שלי אם אתמקד בלעזור לבן/בת הזוג שלי לצמוח, רק למענו ולטובתו?

דבורה ידעה שלהיות "עם-הארץ" זה לא אידיאלי. היא הבינה גם שנדנודים הם כלי חסר תועלת לחלוטין לשינוי. למרות שכל כך מפתה לנדנד, אף אחד מאיתנו לא מגיב לזה טוב. לא רק שאנחנו לא משנים את ההתנהגות שלנו כתוצאה מנדנודים, אנחנו נוטים גם לכעוס על הנודניק.

דבורה נאלצה להיות יצירתית. היא הייתה צריכה לחשוב על דרך לעזור לבעלה. דרך שתהיה יעילה ומועילה, ולא משפילה ומזיקה. ובכן, דבורה הייתה מכינה פתילות למנורת המשכן, ומבקשת מבָּרָק בעלה לעלות לשילֹה ולמכור אותן שם.

האם היה משהו נסי או פלאי באותן פתילות? משהו על טבעי? קמֵיע שנחבא ביניהן כדי לגרום לשינוי בבעלה? לא. לא ככה משיגים שינוי. דבורה הבינה שמכירת הפתילות תעמיד את בעלה בקרבה מתמדת לתלמידי חכמים, וששיחותיהם, גישתם לחיים והידע שלהם ישפיעו לטובה על ברק.

היא צדקה (למרות שמעולם לא אמרה לו "אמרתי לך!"). אבל נדרשה ממנה סבלנות. זה לא היה מיידי. היא הייתה צריכה לשמור תמיד על חיוך, להיות חיובית ולעזור. וברק התפתח, משום שלא הכריחו אותו לעשות זאת בניגוד לרצונו. הוא לא נבהל ממבטים מזרי אימה או אולץ על ידי הבעה מיוסרת. הוא קיבל תמיכה בדרך המתחשבת ביותר שניתן.

עצרו לרגע נוסף ושאלו את עצמכם עוד שאלה: אם אני רוצה שמישהו שאני אוהב/ת ישתנה - בן/בת זוג, ילד, חבר/ה - מה תהיה הדרך היעילה ביותר לעשות זאת?

אם מישהו אנוכי, אתם יכולים לצעוק עליו (או עליה) שוב ושוב בצלילים מאשימים על האופי הגרוע שלהם, או שאתם יכולים לקחת אותם אִתכם לחלק מזון לנצרכים.

אם מישהו אינו נהנה מקריאה, תוכלו לגעור בו על הבורות שלו ובזבוז הזמן, או שתוכלו להשאיר סוגים שונים של ספרים וחומר כתוב מעניין אחר מפוזרים בסביבה.

אלה רק דוגמאות קטנות, אבל הפוטנציאל לשינוי אפקטיבי הוא אדיר. חשבו על זה בתור אתגר יצירתי. חשבו על עצמכם בתור דבורה הנביאה. לא רק שתעזרו לבן/בת הזוג שלכם (או לילד, או לחבר/ה) לצמוח. דרך התהליך של נתינה שקולה וחסרת נגיעות אישיות, תהפכו בעצמכם לבני אדם טובים ונעלים יותר.

אז אולי העורכים טעו בבחירת השם לתוכנית האירוח, אולי היו צריכים לקרוא לה: "נשים שנישאו בדיוק למי שהיו צריכות להינשא".