להיות עורך ספרותי זה כייף. אתה לא צריך ליצור את המוצר המקורי; אתה לא צריך להתייסר במחשבות והגיגים. אתה מכוון בצורה עדינה את היצירה של מישהו אחר ובסך-הכל מכשיר אותה לתצוגה. כך אתה מקבל את הריגוש שבמוצר חדש, בלי חלק ניכר מהשעמום שנדרש כדי להגיע אליו (קצת כמו להיות סבא וסבתא!).

אבל בעוד שממש כייף לערוך את עבודותיהם של אחרים, בכלל לא נעים לערוך את עצמנו. אם אתה עוסק בכתיבה ומוכרח לבדוק בזהירות מדוקדקת כל מה שכתבת, התהליך שבו עליך לבחון את הכתוב מתוך פרספקטיבה חדשה, ואז - לעתים לקצץ נתחים משמעותיים מהיצירה שלך, עלול להיות כואב מאוד.

אז נכון שלא כולנו עוסקים בכתיבה ספרותית (מצטערת, אין שום סיפור בתוכי שמחכה לפרוץ החוצה), אבל יש תחום אחד בחיים, המשותף לכולנו, שזקוק נואשות לעריכה: הדיבור שלנו.

אולי קשה לנו להביט פנימה ולבחון את עצמנו. הרבה יותר פשוט להסתכל החוצה ולמצוא חבר או בן משפחה שרק ירוויחו מקצת "עריכה דיבורית". מגוחך, שבעוד שאנו כל כך זהירים במה שאנחנו כותבים, אנחנו מניחים למילים לצאת מפינו ללא כל בדיקה. כמה מערכות יחסים היו יכולות להשתפר או להינצל אילו השתמשנו בעט האדום שלנו גם לדיבור, ולא רק לדפי הכתיבה?

כמה מערכות יחסים היו יכולות להינצל אילו השתמשנו בעט האדום שלנו גם לדיבור

כולנו מכירים את הכאב וההשפלה שהם מנת חלקנו כשאנו נופלים קרבן לדבריו של פטפטן "בלתי ערוך". בין אם זה מחוסר מודעות-עצמית, חוסר אכפתיות או "בשם הצדק, היושר והדוגריות", אנשים אלה מנחיתים עלינו את ביטוייהם השליליים. ולא רק שאנחנו לא צומחים הודות לחוות הדעת ה"מועילה" הזאת, אנחנו בדרך כלל משתדלים להימנע מכל מגע אפשרי עם אותו דובר. זאת פשוט הישרדות.

השימוש במידת היושר כמסווה, הוא לא פחות מצביעות. לא לכך התכוונה התורה כשהורתה לנו להתרחק מדבר שקר. להפך - מותר לנו לשנות (מעט) מן האמת למען השלום. בדיוק כפי שה' לא גילה לאברהם ששרה אמרה שהוא זקן (כאשר הוא היה בן 99!), כך גם אנחנו צריכים להסתיר את דעותינו השליליות, בייחוד כשהבעתן תגרום לכאב ולא לתועלת. אם החברה שלך כבר קנתה את השמלה, תחמיאי לה וזהו. אם היא עדיין מתלבטת, את יכולה להפנות אותה בעדינות לעבר פריט לבוש אחר.

הרבה פעמים המילים "אני טיפוס דוגרי" באות לחפות על חוסר רצון להתאמץ ולערוך את עצמנו. ה"יושר" הזה אינו מבטא אהבה או ידידות כנה, אלא עצלות ערכית ומוסרית. אם אכפת לי באמת, אחשוב טוב לפני שאדבר. אם אכפת לי באמת, אבחן בזהירות את מילותיי. אם אכפת לי באמת, אשאל את עצמי: "האם המילים האלה עלולות לפגוע? האם ראוי ונכון לדבר על המידע הזה? האם קיימת דרך עדינה יותר?"

ככה בדיוק היינו רוצים שינהגו כלפינו, וככה אנחנו צריכים לנהוג כלפי אחרים.

חוץ מכל זה, כדאי לתרגל גם קצת צנזורה עצמית שתעזור לנו לשמור על עצמנו מדיבורים פוגעים שכאלו. אם אנחנו שואלים בלי סוף "אני נראית לך שמנה?" "אני עושה רושם זקן?" "עשיתי את זה טוב?" אז אנחנו מזמינים ביקורת. אנחנו מכשילים את המאזין. מי שמנסה כל הזמן לחלוב מחמאות, עלול לקבל גם משהו שונה לחלוטין.

בדיוק כפי שעורכי עיתונים ושבועונים חייבים לסלק פגמים רציניים במאמרים שמועברים לקריאתם הבוחנת, בכולנו פגמי-אישיות הדורשים בחינה מדוקדקת. אבל, שלא כמו כותבי המאמרים לעיל, אנחנו בדרך כלל מודעים להרגלים הרעים שלנו, וקיימת סבירות גבוהה יותר שנטפל בהם דווקא כאשר נחוש אהובים ובטוחים.

קל לערוך אחרים אך עריכה עצמית דורשת המון עבודה. מי שנהנה לערוך אחרים עלול למצוא את עצמו פוסע לבדו על דרך שוממה. עריכה עצמית, לעומת זאת, מובילה לחיים מלאים בחמימות ודאגה, ולחיבתם ואהבתם של הסובבים. יש למישהו עט אדום?