כבר התרגלתי לכך שבכתיבה אני חושפת הרבה יותר מבדיבור. אולי בגלל שאף אחד לא שומע אותי. חשבתי על זה והחלטתי שדווקא היום אני הולכת לחשוף פה, קבל עם ועדה, משהו נורא ואיום. רק שלפני זה, תרשו לי להקדים סיפור שיבהיר למה נזכרתי בזה רק היום.

אז ככה: לפני יומיים היתה אצלי חברה טובה, שלא מזמן ילדה בן במזל טוב ומבורך. תרמתי לה מנסיוני העשיר והסברתי לה שתינוק בוכה זה לא אומר שום דבר רע על האמא, השיחה התגלגלה, ובאיזשהו שלב היא סיפרה לי סוד כמוס וכאוב.

לפעמים, היא אומרת, נדמה לה שהיא חייבת לעשות איזה משהו שטותי, וכאילו היא מכריחה את עצמה לעשות את זה. לפתוח את הארון, או לסגור, או סתם למשש משהו, ונדמה לה, כאמור, שהיא לא צריכה באמת לעשות את זה.

"חברה יקרה", אמרתי לה, "אל תקחי הכל ללב. יש עוד מספיק דברים שצריך לקחת, וחבל שיהיה צפוף שם בפנים. וחוץ מזה, כולנו כאלה. גם אני".

יש כאלו שקוראים לזה 'קוקו'. אבל תאמינו לי שאם תיבלשו אחריהם תגלו דברים עוד יותר מוזרים שיש להן עצמם. באחריות.

היא התחילה לצחוק ואני ידעתי שהיא כבר בסדר. אנחנו כפי שאנחנו, וזה בדרך כלל נחמד ואפילו סביר במידה מסויימת, אבל תלוי איך שאנחנו מסתכלים על עצמנו. וכשמתחילים לחטט יותר מדי, יוצרים פצעים מיותרים.

יש כאלו שקוראים לזה 'קוקו'. אבל תאמינו לי שאם תיבלשו אחריהם תגלו דברים עוד יותר מוזרים שיש להן עצמם. באחריות.

בינתיים כבר דיברתי עם השכנה שלי, טובה, שהיא לא במקרה ידענית מופלגת בשטח ה'פסיכו', והיא הסבירה לי שלמוזרות הזו דלעיל קוראים 'כפייתיות', והיא כל כך נפוצה שאפשר בעצם לראות אותה כתופעה נורמלית לחלוטין.

אחת מקרובות משפחתי, שבינתים הלכה לעולמה בשיבה טובה, סיגלה לעצמה עם השנים מנהג קבוע אודות המנעול של הבית. היא היתה נועלת עם המפתח, ואחר כך מושכת בידית כדי לוודא אם הדלת אכן נעולה. עד כאן זה נורמלי לחלוטין, אבל אחרי שהיא גמרה לבדוק היא היתה הולכת קצת וחוזרת מיד כדי לבדוק שוב, וגם זה נורמלי לחלוטין. בשלבים יותר מאוחרים, היא נהגה לתחוב שוב את המפתח כדי לוודא שהוא לא יכול לנעול עוד יותר מה שאומר שהמנעול כבר נעול. נדמה לי שהיתה אפילו פעם שהיא פתחה וסגרה שוב, וגם זה, כמו שאמרתי, נורמלי לחלוטין.

קראתי פעם על אשה אחת שסיפרה שהיא לא יכולה ללכת לישון, כי היא לא יכולה לישון באור, אבל הצרה שהיא לא בטוחה אף פעם שכיבתה. אז היא הולכת למפסק של האור, מדליקה ומכבה שוב, ליתר בטחון, כדי שיהיה בטוח מכובה. אבל אחרי שהיא נשכבת במיטה היא צריכה לבדוק עוד פעם, וככה היא עושה כמה קילומטרים כל לילה בלי לצאת מחדר השינה. האמת שזה כבר לא מצחיק אלא מעציב, אבל ככל שנקבל את זה ברוח טובה, כך ייקל לכולנו.

אני נזכרת בחברה שלי מהילדות, בבית הספר, שהיתה יורדת במדרגות ומחזיקה כל הדרך במעקה. אם מישהי הפריעה לה, היא היתה מקפידה לחזור ולהמשיך בדיוק מאותו מקום.

עכשיו אני נזכרת שכמה פעמים כשאנחנו בדרך לשבת אצל ההורים, קרה לי שעליתי שוב למעלה כדי לוודא שהבית נעול, ולא לגמרי משיכחה.

אני רק מקווה שבזה הרגע לא עושה את דרכה עדת פסיכיאטרים-קליניים נזעמת, מצויידת באישורי משרד הבריאות, כדי ללכוד אותי בעוון אי-שפיות זמנית, ולאחסן אותי באיזה מעון סגור באורח קבע.

ועכשיו רגע. אני חייבת להציץ שניה בחלון. תסלחו לי.