קשה לעבור דירה, אבל אין כמו החוויה לראות פעם אחת באמת את כל הרכוש שיש לך, ומעולם לא ידעת על קיומו. לעמוד מול הארגזים ולראות את כל חייך עוברים בסך, בחלקים קטנים בתוך קרטונים. דברים חשובים יותר וחשובים פחות, והמון דברים שבכלל אף אחד לא צריך אותם ואף פעם לא נשתמש בהם, אבל כולם ביחד מהווים את הבית שלך, שעכשיו הפך לתלוש ונייד.

כבר קודם לכן, בשעות האריזה, נתקלים בתופעה מוזרה: אתה אוחז ביד דברים שהוצאת מהארון ואתה יודע שאפשר להשאיר אותם פה ולא יקרה שום דבר, אף פעם לא השתמשת בהם ואין היגיון שמשהו ישתנה, אבל מתוך רחמים אתה נוטל אותם בידייך, מתבונן, מהרהר עוד רגע, ולבסוף אתה מוצא אותם מתארגנים להם בתוך הקרטונים.

כל מיני חפצים ישנים, חלקים של דברים, מסמכים ישנים, היסטוריה ארוכה שמתחבאת במוזיאון החיים שלך. איכשהו אתה מרגיש בתוך הלב שזה החיים שלך, ומי מוכן לוותר על חלק מהם.

יש לי קרובת משפחה שלא יכלה לסבול את הארגזים עם המסמכים של בעלה, שתמיד טען שהם מאד חשובים ואי פעם בעתיד הוא עוד יעיין בהם. היא זרקה אחד, וראתה שעבר כמה זמן והוא בכלל לא שם לב, ואז המשיכה לזרוק לו עוד כמה. אני מקוה שבעלה לא קורא את הקטעים האלה.

אני יודעת שאם זה היה קרטונים של אחרים, הייתי זורקת אותם כמו שהם בלי לפתוח.

ארגזים שלמים מתמלאים בדברים שכמעט ולא ידענו על קיומם ומן הסתם אחרי כמה ימים בדירה החדשה נשכח מהם שוב. הם יישארו איתנו עד מאה ועשרים, ואז הנכדים יחטטו ויתפלאו על הסבתא האוגרת שלא יכלה להיפרד מכל השטויות שלה.

חברה שלי קוראת לדברים האלה "שמונצעס". החבר'ה מההובלה קראו להם: "קישקושים". דברים שלא היית קונה בשני שקל, אבל אתה סוחב בחירוף נפש ובהלמות לב פן יאבד משהו. אני יודעת שאם זה היה קרטונים של אחרים, הייתי זורקת אותם כמו שהם בלי לפתוח. הכל לא שווה יותר מחמישים שקל. זה מה שנותנים סוחרי האלטע-זאכן על מה שהם מכנים "תכולת דירות".

בעלי ניסה לנחם אותי והסביר לי שאדם נקשר לחפצים שהוא אוסף כי הם מבטאים את עצמיותו. גם השכנה הקודמת שלי, המורה טובה, אמרה לי שאפשר להכיר בן אדם לפי הרכוש שהוא צובר. כמובן שלא הרשיתי לה להיכנס אלי הביתה בעת האריזה. גם אני נכלמתי כמה פעמים, אבל לזרוק זה קשה עוד יותר.

הדברים האלו הותירו בי מחשבות עגומות ביותר. הרהרתי על כך שכולנו אוספים לנו במהלך החיים המון "קישקושים" באופי, ולא יכולים להיפטר מהם, רק בגלל שנתקע לנו בשכל שזה "שלנו" וזה "אנחנו". כל האחרים צוחקים עלינו ובצדק אבל אנחנו עיוורים וממשיכים לסחוב את המשא הכבד הזה שלא מועיל לנו בכלום.

אז תגידו לי, למה להישאר עם כל הזבל הזה שאספנו? באמת צריך פעם אחת לחשוב על העסק ברצינות.