בין הדברים שמכים בנו כרעם ביום בהיר, שמור מקום כבוד למקרים שאנחנו מגלים במהלכם שהיינו עד היום תמימים מדי. אצלי זה קורה הרבה. האמת שכבר מילדות אמרו שאני נאיבית, אבל אני לא לומדת מהניסיון העשיר שלי ונדהמת בכל פעם מחדש.

כך קרה לי עם העניין הזה של הישיבות, ואני לא מתכוונת לאוהלי התורה.

תמיד ידעתי שאנשים חשובים עסוקים כמעט תמיד וקשה להשיג אותם. משום מה, כל אלו שבעמדות הכוח הם בלתי נגישים דרך הטלפון. לפעמים הם לא נמצאים, או שיצאו לרגע (זה בדרך כלל קורה כשהטלפון התפוס התפנה סוף סוף), ובדרך כלל, בעצם ברוב המקרים, הם פשוט בישיבה דחופה שאיש אינו יודע מתי היא תסתיים.

וכאן בעצם מתחיל הסיפור שלי. אורנה היא חברת ילדות שלי, ושלא כמוני הצליחה לטפס למשרה מכובדת בירחון מסוים. הייתי צריכה אותה במשך יותר משבועיים, ועם כל הערכתי אליה עלי לציין כי נפעמתי לגלות שהיא מבלה את רוב זמנה ועבודתה, עד כמה ששמתי לב, בישיבות. "אנשים עובדים היום", אמרתי לעצמי, "לא כמוך, הסופרת הבטלנית", ולא במעט טרוניה. כך עברו ימים ולילות עד שסוף סוף שמעתי את קולה דרך האפרכסת.

"אי אפשר להשיג אותך, אורנה, מה? כל היום בישיבות?" שאלתי בנימוס, והצחוק שלה התגלגל דרך הטלפון ואיים להטביע אותי במקלחת צוננת של שפיות. "מה את חושבת? זה בשביל הטרדנים", היא אמרה וצחקה שוב. "ומה שנכון נכון, אנחנו באמת יושבות פה רוב הזמן". זה בטח היה החלק הציני, כי לפי הטון לא היה נראה שבעיית אמירת האמת הטרידה אותה יתר על המידה.

אחרי שהתעשתתי, הבנתי שאני כנראה בקטגוריה הלא נעימה ביותר. זהו. כמו תמיד, כולם רימו אותי. אלפי שיחות טלפון וחשבונות תפוחים צצו למולי, מגחכים על תמימותה של הנודניקית הטרדנית שהתקשרה שוב ושוב והיושבים והיושבות נפנפו אותה באלגנטיות והיא בכלל לא הבינה.

כל הארץ ישיבה אחת גדולה. אולי זה לא זלזול במושג היהודי הקדוש, אבל זה בטח זלזול באלפי התמימים שמנסים נואשות להשיג את המנכ"ל, ויום יום הוא בישיבות. אף אחד מהם לא יודע שהוא כרגע יושב לו על כוס קפה בניחותא, אחרי שהגיע בבוקר ונתן הוראה: "אני בישיבה". המזכירה הרי יודעת להבחין בין הטרדנים לבין בני משפחה או כאלה שהמנכ"ל חפץ ביקרם.

בינתיים שמעתי כבר על מקום בו הנוהל מופעל אוטומטית: מרגע היכנסו של המנכ"ל לשטח הוא בישיבה, מעתה ועד להודעה חדשה.

הם, היושבים הנכבדים, יודעים שהחדשות הטובות יגיעו בכל מקרה. דווקא אנחנו, התמימים, בהולים לכל טלפון ומצטערים בלי סוף על הזדמנות מסתורית שהוחמצה כשלא הגענו לשפופרת בזמן. ותראו, תראו איפה אנחנו ואיפה הם.

מאד הייתי רוצה לאמץ לי את הרעיון בבית שלי. אבל מי יאמין לעדנה'לה שלי כשתאמר: "אמא כעת בישיבה"?