|
כדי להגן על עצמי מפני טענות של קוראים קפדניים, אקדים כבר פה ואומר כי בביתי הצנוע נמנעים במפגיע מלדבר על מוות בכל צורותיו. לפחות לא בפני הילדים. אדרבה, זו בדיוק הסיבה שאני כותבת את המאמר הזה.
תמיד ידעתי שאסור לדבר על הריגה ועל מוות בנוכחות נפשם הזכה של הזאטוטים. אפילו כשמדובר ביתושים ותיקנים. אחרי שאני חובטת בנעל, והילדים מתקבצים בסקרנות ילדותית בריאה, אני נוטה לומר להם משהו כמו "אמא מוציאה אותו לחצר וזהו". אבל לאחרונה גיליתי שהם מבינים היטב מה קורה. הילד הקטן שלי, וכולו בן שנה וחצי, צועק לי: "אמא יש פה ג'וק! תהרגי אותו!". אני חובטת, והוא מעודד: "עוד הפעם! תהרגי אותו! הוא עוד לא מת!"
הוא בקושי יודע לנסח משפט, וכבר מגלה הבנה כבירה כל כך בנושא החיים והמוות.
מה יהיה?
סיפרה לי שכנה שלי, שאביה סחב פעם את שני ילדיו העייפים במדרגות, והתמרמר: "נו כבר, למה רק אני צריך לסחוב אתכם, מתי כבר אתם תסחבו אותי?"
ואז הילד שלו בן החמש עונה לו: "אחרי שתמות, אבא, אנחנו נסחב אותך בלווייה".
האיש כמעט ונפל מכל המדרגות עם הילדים ביחד. הוא נסחב הביתה ולא ידע אם לצחוק או לבכות לנוכח התשובה.
לפני כמה שבועות באה אלי הקטנה בחשאי, ומספרת לי: "אמא, אני אמות אחריכם. קודם אבא ימות כי הוא הכי גדול, ויקברו אותו באדמה, אחר כך את תמותי ויקברו אותך באדמה, ואחר כך אני אמות ויקברו אותי באדמה".
אני המומה, והיא, שביב של תקוה ניצת בעיניה: "אמא, אחרי שאני אמות תרשו לי שיקברו אותי לידכם? אני רוצה שיקברו אותי לידכם, טוב"?
הפורים האחרון היה ממש מדהים. הילדים חזרו מהגנים עם ידע מופלא בכל סוגי ההריגה.
"הגויים רצו להרוג את כל היהודים והכינו סכינים ומקלות להרוג את כל היהודים אבל ה' עשה ונהפוך הוא והיהודים הרגו את כל הגויים", אומרת הגדולה. הקטן מתנדב להדגים: כ-כ-ה. הוא מרביץ בפטיש שקניתי לו לכבוד פורים.
וזה עוד כלום.
אני מארגנת את משלוחי המנות שעל השולחן, ואני מרגישה את הקטנה מושכת לי בחלוק.
"אמא"!
"כן"? אני שואלת.
"את יודעת איך תולים?"
"כביסה?"
"לא, אנשים".
אני ממהרת לנענע בראשי בשלילה. רק זה חסר לי, שאצטרך להסביר איך עושים את זה, ועוד בפורים. הגזימה, הקטנה.
אבל היא דווקא נהנית מחוסר הידיעה שלי. "אז אני יספר לך", היא אומרת. "לוקחים את הבן אדם ושמים לו חוט של גומיה מסביב לצוואר ואז הוא נחנק והוא לא יכול לנשום והוא מת וככה הורגים אותו".
אני כמעט נופלת מהרגליים. ריבונו של עולם! זה מה שמלמדים אותם בגן? הם יודעים היום בגיל 5 דברים שאני ידעתי רק בגיל 15. איפה אנחנו חיים?
הגננת עוד תשמע ממני.
פורסם בתאריך:
23/5/2004
| 
