אני זוכרת כשהייתי קטנה, היה כתוב על הצד החיצוני של המחברת:

"כולנו אומרים בחיוך: תודה בבקשה סליחה".

אני לא בטוחה שהדברים השפיעו עלי עמוקות, אבל מה שבטוח זה שעוד לפני שהספקתי לחשוב עליהם ברצינות, כבר איבדו המילים הנ"ל את רוב העומק שהיה להן.

בימינו אלה, אני מוצאת את עצמי נזקקת למשפטים מסורבלים כדי להודות בפשטות ובטבעיות על דבר מה שנעשה למעני. וכך אני מוצאת את עצמי אומרת משהו בסגנון: "תודה רבה רבה רבה, ממש ממש, באמת באמת, כל הכבוד והתודות לך על הכל".

או למשל ה'בבקשה'. נכון שגם אסתר המלכה אמרה: אם מצאתי חן בעיני המלך, ואם על המלך טוב, וכשרה אני לפניו וכולי וכולי. אבל למה אנחנו צריכים לדבר כאילו מולנו ניצב אחשוורוש לפחות.

וכך גם הסליחה. פעם היה מספיק להגיד 'סליחה', או 'חטאתי', ומקסימום "חטאתי עוויתי פשעתי". אבל היום? מי מסתפק בפחות מ"באמת סליחה, אין לך מושג עד כמה שזה כואב לי כל כך כל כך ממש ממש. אני נורא נורא מצטערת כל כך, באמת באמת סליחה סליחה מכל הלב".

וזה לא רק בשלוש האופציות הללו. כיום, להחמיא על בגד יפה, לא מספיק להגיד שהוא נהדר, נאה או יפה, אלא צריך משהו בסגנון: "זה ממש משהו משהו!"

לפעמים אני חושבת שעומסי המילים הנרדפות והמיותרות עומדים עלינו כמו שכבה עוטפת של בוץ, ניילון ישן עבה ומקומט, שמפריע לנו לחוש את המילים עצמן.

זהו. אז בואו ונחזור למילים הפשוטות: תודה, בבקשה, סליחה.